הבל האח ושקר האופי

קצת לפני סיום העונה ה-12 של תכנית המציאות "האח הגדול", יש לי מסר חשוב לאומה:  גועל-נפש!
מה לא נכתב על התכנית במהלך השנים? הכול כמעט כבר נאמר, ובכל זאת, לא נאמר די כדי שמשהו יגרום לביטול קיומה. אני מנסה באמת ובתמים להבין את העניין לאשורו, וכמה שלא אשתדל, לא עולה בידי להכיל את קיומו של האח הגדול כחלק מהמציאות בשום אופן.
הלגיטימציה הניתנת למצב שבו התכנית נתפשת ומתקבלת בקרב אחוז גבוה בקרב האוכלוסייה כרלוונטית, גובלת בעיניי בלא פחות מטירוף, ויותר מזה, התחושה המטרידה שמדובר בתופעה שמתקבלת בציבור כנורמטיבית לחלוטין פשוט לא מניחה את דעתי. ולמה אני מתכוון? כשלעצמי, אף מבחינה רעיונית איני מסוגל לעקוב אחר הנעשה בבית "האח הגדול", ובמיוחד לא אחר מערכות היחסים המורכבות נרקמות בין דייריו, בלי לחוש סלידה. עוד הרבה לפני שאני נחשף לדמות מבין הדמויות, קול רם זועק בראשי: "אל תאמין להם – כולם שם שקרנים גמורים מעצם היותם!" וכל זאת – כביכול ללא ידיעתם.
באמצעות הזכות להגות יצאתי עם עצמי למדיטציה טרנסנדנטלית, במטרה לעבור אל מעבר לכאן ועכשיו ולהפוך לישות אשר תהיה לאחד הדיירים המתמודדים בבית "האח הגדול", כניסוי תודעתי.
כחלק מאותו ניסיון כושל (שהרי אין לי באמת יכולת להיות חלק מתרחיש הזוי שכזה מבחירה) להתחקות אחר הישות הנתונה בגדר גבולות השתתפות פעילה, ברור לי שכבר בשנייה שבה תדרוך כף רגלי בבית ויתקיים המפגש הראשוני עם שאר המתמודדים, המחשבה היחידה הרלוונטית בעבורי תהיה: המשותף ביני ובין השאר הוא הכמיהה לניצחון והזכייה הנכספת ולא פחות במימוש אפשרות הגלומה בחשיפה. מרגע זה ואילך כל מהלך הוא בהכרח מחושב ומצולם ומשפיע, ועל כן, מלבד הווייתי הכללית שאינה משתנה, כל מה שאומר, כל תגובה שאגיב, כל המכלול של ישותי יהיה שקרי ויתאים את עצמו למה שיידרש ממני במטרה לנצח.
תמוה בעיניי, שלא לומר מגוחך, שיש שסוברים שהדברים אינם כפי שתיארתי, ולמעשה, מאמינים למה שקורה בין כתלי "האח הגדול", כאילו הוא מייצג מערך מציאותי ממשי.
רוב קהל הצופים אינו מסתפק בצפייה ב"אח הגדול", אלא גם משתתפים בהצבעה לדייר המועדף ובהבעת דעה בכל מדיה אפשרית; רוב הצופים המעורבים בנעשה בתחומי הבית אינם מתבוננים בעין ביקורתית במהלך ההתרחשויות, ומקבלים את הנעשה בבית "האח הגדול" כאילו זהו מהלך עניינים טבעי וספונטני, בלי לשים לב לאופן שבו הוא מוגש בפניהם – משוחק, מלוקק, שקרי ולא אמין בעליל. כולנו נוהגים, אפילו בשיחה עם אדם קרוב, להתאים את עצמנו ואת תגובותינו לבני השיח שלנו. אם כן, מה יהיה המצב כשעיני כל המדינה נשואות אל ישותי המשתקפת 24/7 במצלמות בית "האח הגדול"…?
אני תוהה מה היה קורה לו התכנית הייתה מוצגת אחרת, מה אם באופן מגמתי וגלוי ההתרחשויות בבית היו משודרות כפי שהן, אך מלוות בניתוח משכיל וביקורתי של התנהגות והתנהלות המתמודדים, בכפוף לזה שמדובר בתחרות לכל דבר?
דומה שהפורמט הגאוני של "האח הגדול" אמון היטב על יכולתו לגרום לאוכלוסייה שלמה "לקנות" את מה שהוא "מוכר". הרי בכל מהלך הצפייה הממושכת (שלושה חודשים – רבעון שלם!) הצופים אינם מהרהרים בזכייה כמניע להתנהגות הדיירים, ואינם עוסקים בה כלל, אלא רק במה שהמתמודדים חושפים מעצמם ובנעשה בתוך הבית, בבחינת מציאות מתחוללת. בשלב מסוים כל עניין הפרס הכספי הופך לשולי בעבור הצופים, אך יש לזכור שאלה אינם פני הדברים בעבור המתמודדים.