מעבר ליצר ( או: איזהו הגיבור? הכובש את יצרו[1] )

---

[1] (משלי טז, לב)

הניסיון התודעתי לבודד את היצרים אשר מהווים את מכלול ישותנו, נובע מתוך היכולת האנליטית שלנו להבין תהליכים המתחוללים באמצעות המחשבה הקוגניטיבית.

האפשרות לבודד את היצר המיני כיחידה אשר מונעת ומניעה במטרה לחשוף את מהות דחפינו ובחירתנו ואת האופן שבו היצר פועל כמחולל המיוצר באמצעות המוח, מעסיקה אותי מזה שנים ארוכות. 

החברה המתורבתת עמלה ללא לאות במטרה לשמר את המבנה התרבותי והחברתי הקיים, והפרה בוטה של המנגנון מאיימת על פעילות תקינה ולכן כל תופעה חריגה הופכת למגונה ונפלטת מחוץ לסטטוס-קוו. יתרה מכך, יוצאי דופן לא שורדים מבחינה אבולוציונית ונכחדים במהרה, אך תחתם יופיעו תמיד נוספים, כי זה חלק בלתי נפרד משיווי המשקל הטבעי של המין האנושי.

להבדיל מחוקרים אשר בוחנים תופעות ומצבים שונים אשר מקבלים את מלוא הלגיטימציה לפועלם ואף זוכים לעידוד ותרומות כדי להועיל לחברה, חוקרי המיניות נתפסו כחריגים, מופרעים ומעורערים ולבסוף הורחקו מהחברה ואף מוצאים להורג. המציאות משירה מבט אל העבר כדי להבין מהלכים חשובים. כך קרה שבשנת 1500 הוציאו להורג בצרפת את מִיכָאֵל סֶרְוֶוטוּס שהיה רופא, תיאולוג והומניסט ספרדי בשל "מעשי כפירה בנצרות" וכך קרה במקרה של דונאטיין אלפונס פרנסואה דה סאד שכונה "המרקיז דה-סאד"- אשר המושג "סדיזם" נקרא על שמו – שהוקע מהחברה ונכלא עד יום מותו. בכתביו "ייסוריה של המידה הטובה, או ז'וסטין[1] ו"120 ימים של סדום" היטיב לתאר את המיניות כמנגנון אשר ככל שלמדים כיצד להזין, לאתגר ולשמן אותו בעניין בגיל ההתבגרות בעיקר, כך הוא למעשה מתפקד כישות עצמאית ולמד מעצמו כיצד לצבור תאוצה ולהפוך למכונת יצרים קטלנית שאיננה יודעת שובע. יתרה מכך, הואיל ומדובר ביצר אשר אחראי להתעוררות המינית באמצעות גירוי מחשבתי, הרי שההתניות להתעוררות המינית מורכבות וכמעט בלתי ניתנות לשליטה בפרט ולשינוי בכלל ברגע שהן הפכו לחלק בלתי נפרד מהחשיבה על אודות מיניות בקרב הסובייקט.

טיבו של היצר באשר הוא יצר לעולם יהיה התאוותו להשביע את תאבונו הגדל. כלל היצרים המניעים אותנו נבחנים בקפידה מאז ומעולם והיכרותנו אותם מתאפשרת דרך התודעה שהשפה מגדירה עבורנו את האופנים השונים הבאים לביטוי בדרכי מעשינו בפועל, כפי שנבנו והורכבו בקפידה על ידי אלה שקדמו לנו: היצר הנשי, היצר הגברי, יצר הרע מול יצר הטוב, היצר המיני ויצר האכילה ועוד מכלול יצרים המתגבשים לכדי הדמות שאותה אנחנו בוחרים שתייצג אותנו הלכה למעשה כמי שאנחנו.

בספרים היצר מוצג במספר אופנים. בהגדרתו הראשונה[2] הוא מתואר כאינסטינקט, נטייה טבעית בכל החי מלידה, תכונה טבעית להגיב באופן מיוחד על מצבי סביבה מסוימים, כגון: יצר האכילה, יצר המין. ההגדרה השנייה מדברת על נטייה נפשית חזקה לדבר מה, על כיסופים. במקום נוסף[3] תיאורו של היצר מסתכם בדחף בלתי רציונאלי; אינסטינקט; חשק; תשוקה. כל ההגדרות לעיל מעידות על תכונה, או על מכלול תכונות כמספר היצרים המוגדרים בהתנהגותנו, אשר לא ניתן בעצם להבינן ועל כן למעשה פועלות כאינסטינקט, כיכולת בלתי מוסברת להגיב באופן מיוחד על מצבים מסוימים. אך השאלה החשובה היא כיצד בעצם מונעים האינסטינקט ואותה יכולת להגיב באופן מיוחד (שלא ברור לבריות עד הסוף מהו אותו האופן וזה כנראה מפני שהוא נתפש בסופו דבר כדחף לא רציונאלי). יתרה מכך, כיסופים מתבטאים בצורך עז המתורגם ל: ערגה=יצר=צורך=רצון. ניטשה מכנה את אותו רצון העולה מתוך ה"כיסופים", רצון לעוצמה[4] המוביל את "גדולי החכמים" בזהותו הבדויה המכונה "רצון לאמת". הכותרת שניטשה מעניק לנושא היא לא אחרת מאשר "על ההתגברות העצמית" והוא שואל את אותם חכמי חלם, האם הם באמת ובתמים מסוגלים להגדיר את הרצון שמייחם אותם[5] (יצר המין), כמשהו שאינו ניתן לחשיבה ולהבנה. אצל ניטשה הצרכים מתוארים כ"מהווים", ובכך הוא הופך אותם שוב לכיסופים בחסות הפילוסופיה. במקורות הקדומים היצר מופרד מאתנו באופן בוטה אף יותר: יצר לב האדם רע מנעוריו[6], וכמובן הגיבור המתואר כשולט ביצר[7]; האדם מוכרח להיות לא פחות מגיבור כדי שיוכל לשלוט ביצריו, אחרת לבטח ייכשל. האם דמות הגיבור איננה אלא אחוז מזערי ולא ודאי בקרב כלל האוכלוסייה? אולי רק העל-אדם[8] שאיננו אלא כיסופים לרגע שבו יצליח האדם לממש את עצמו מחוץ לכתביו של ניטשה, יוכל לענות על המשמעות של התגברות היצר באמצעות המחשבה ועל כן ייחשב לגיבור? 

מחקרים רבים הוכיחו כי מוח האדם אחראי לאופן תפקודם של הגוף והנפש ועל כן הוא אחראי גם על תפקודם של היצרים. היצר המיני קורם תשוקה ובשר בשתי דרכים: בדרך של תהליך גדילה טבעי (אשר ככל שיהיה חף יותר מהשפעות שליליות שמקורן בהתערבות חיצונית שאינה באה ממנו, כך ייגרמו לו פחות שיבושים משפיעים), ובאמצעות המחשבה על אודות המין, מחשבה אשר הולכת ונבנית בנו מתוך תהליך הלמידה ארוך מרגע בואנו אל העולם.

מנגד לדמותו המתעללת של המרקיז, ניצבת דמותו הסובלת של מאזוך. הספר "ונוס בפרווה"[9] מהווה את אחת היצירות הספרותיות החשובות ביותר, על שום השפעתו התרבותית הבולטת: הוא בא לביטוי באופנים דומים בספרות, תיאטרון, קולנוע, ואף שגור בשפה היומיומית כביטוי חזור המתאר אדם אשר מכור לתחושת הכאב ומפיק ממנה הנאה. חשיבותו טמונה במושג שנוצר בעקבות הספר וכותבו, ליאופולד, פון זאכר-מאזוך: מזוכיזם.[10] 

כאמור, יצר המין כיצר מְחוֹלֵל בפרט שהמושג מזוכיזם משויך ל"פראפיליה", שהנו מושג בפני עצמו בפסיכולוגיה ובסקסולוגיה המתאר אסופה של התנהגויות להתעוררות מינית של אדם, הבאות כתחליף למערכת יחסים של אהבה הדדית. 

השפעת המושג מחלחלת בתרבות המערבית ומעבר לה, מאז פרסומו של הספר אי-שם בשנת 1870.

ליתר דיוק, כבר בשנת 1869, שנה לפני צאתו של הספר, הפסיכיאטר הגרמני ריכרד פון קראפט-אבינג היה הראשון שהגדיר את הפנטזיות וההתנסויות של זאכר-מאזוך כסטיה מינית, אף על פי שבני תקופתו של הסופר לא ראו בארוטיקה שלו דבר חריג. אבינג היה גם זה שהעניק למאזוך את הכבוד המפוקפק שבשימוש בשמו להגדרת הסינדרום: מזוכיזם.

לאחר קריאת וניתוח היצירה "ונוס בפרווה" אני משוכנע יותר מכל כי אכן המילה "מזוכיזם" במשמעותה הקיימת בתרבות הנה עיוות מוחלט עד כדי גרימת עוול של ממש למהות היצירה בכלל ולליאופולד פון זאכר-מאזוך בפרט. לטענתי מאזוך לא היה כלל מזוכיסט בדרך שההגדרה מתארת, אלא היה איש רוח משכיל אשר מכיר את כתביו של הגל ונוספים, הוא מונע בעיקר באמצעות הרציונל ( והפנטזיה במובנים של עיקרון השלילה במטרה לחשוף אמת ), אשר מתאווה לתאר את משמעותה האמיתית של האישה עבורו באופנים של הכרה במופלאות קיומה כיצור היפה והנשגב ביותר עלי אדמות עבור הגבר ומתוך הכרה חד- משמעית בעוול אשר נגרם לאותו יצור ענוג בידי הגברים. בד-בבד בוחן מאזוך את טיבה של הדינמיקה ומערכת הכוחות הפועלים במערכות יחסים ובעיקרה את ההתמסרות הרגשית הטוטאלית מתוך סגידה ואמונה עיוורת שוונוס בפרווה לא תעשה בכוח זה שימוש לרעה. כל אלה בהתאמה לתפיסת מושג האהבה והכוח שהוא טומן בקיומו.

על גב הכריכה של הספר "ונוס בפרווה" מתנוסס המשפט: "מאזוך הפך לסוג של סטייה והוא תמיד יישאר המקבילה ההפוכה למרקיז דה סד."

הספר פותח במשפט: "הייתה לי חברה נחמדה… אל מולי ישבה ונוס, ולא גברת השייכת לעולם המפוקפק, המנהלת בחסות השם הזה מלחמה נגד המין האויב..."

היצירה מתארת אדם, אשר מבקר בביתו של חבר ומספר לו את חלומו ובו הוא הופך להיות עבד לאישה שהיא ונוס. הוא מתאר את חברו בשלוש השנים האחרונות כאדם "החי על-פי שיטה קפדנית, חצי פילוסופית וחצי מעשית, ממש על-פי השעון… באותה עת עצמה חי על-פי הברומטר, איירומטר, היגרומטר, היפוקראטס, הולאנד, אפלטון, קאנט, קניגה ולורד צ'סטרפילד;"[11] ציטוט זה בא להבהיר נקודה חשובה לגבי מהותו של החבר אשר בעקבות החלום, מגולל באוזניו את סיפור העלילה כפי שקרה לו בשנות העשרים המאוחרות לחייו.

כאמור, שמו של הגיבור הוא סוורין, רווק אינטלקטואל צעיר ואמיד אשר בפנטזיית תשוקתו ניצבת הכמיהה המוחלטת להיות עבד לאישה אלילה כמו ונוס. הוא כותב על גבי גלויה של צילום "ונוס עם מראה" של טיציאן שהגיע לידיו: "ונוס בפרווה, את הנך קופאת בעודך מעוררת להבות. עטפי עצמך בפרוות-העריצים, למי היא שייכת יותר מאשר לך, אלה אכזרית של היופי והאהבה!" ולמילים אלה הוא הוסיף מספר חרוזים של גתה שמצא בנוסח ל"פאוסט".

מנקודה זו הגלויה מתגלגלת לידיה של האלמנה אשר איכשהו מתגוררת בסמוך לו וערב אחד היא פונה אליו כשהוא יושב בגן ובעקבות שיחה יזומה שואלת אותו לגבי מהות הדברים שכתב על הגלויה שמצאה.

בספר מתוארת דינמיקה שונה לחלוטין. ראשית, למרות שונדה מתוארת כמאדאם וונוס, בשיחותיה עם סוורין היא סולדת מהמקום של רצון להיות עריצה ולגרום לכאב. ונדה מתארת את עצמה כאישה אשר עבורה "משמעה של החושניות העליזה של ההלנים היא שמחה ללא מכאוב – אידיאל שאני שואפת להגשימו בחיי…" היא אמנם נמשכת לתשוקתו ומסתקרנת מהתמדתו ומנכונותו להשתעבד לה באופן מוחלט ואלה מרגע פגישתם הלכו והתעצמו, אך אינה עושה זאת בהתלהבות יתרה מהמקום של רצון לשלוט. מנגד, הוא אינו חדל מלהפציר בה שתקבלו כעבד, אך בינו לבין עצמו מגלה כל העת רצונות ומחשבות סותרים בנוגע לרצונו להפוך לעבד בשל המשמעויות המתבקשות מזה. ככל שמתעצמת היכרותם, כך ונדה נחרדת מהמקום של נשים אשר צדות וטורפות גברים. [12] סוורין למעשה מתוודה שהוא מעדיף שוונדה תהיה לו לאישה ישרה, ואם לא כן אז את ההפך הגמור – להיות לה לעבד. הוא אינו רוצה באמת לסבול מידיה, אולם התמסרותו הטוטאלית היא המבחן האולטימטיבי לבדיקת יושרתה ואהבתה. הוא מסתמך על ישותה האצילה שתהה זו שתניע את מעשיה והחלטותיה ולא היצר השולט האכזרי.

ונדה מבחינתה אומרת לו שהיא נמשכה אליו מלכתחילה בשל עוצמתו הנבונה, וכעת ככל שהפצרותיו הלכו והפכו החלטיות יותר, כך "הלך וניעור הקסם שאיש זה יתמסר לה כולו."[13] והם כותבים חוזה אשר מתאר את אופי מערכת היחסים ביניהם: סוורין יהיה לה לעבד וכעבור שנה יינשאו. החוזה נותר בלתי חתום עד לשלב מאוחר יחסית במערכת היחסים ביניהם. ולמרות זאת, היא כל העת מוסיפה להזהירו מפני השלכות בקשותיו.

המעקב אחר הדמויות בספר ואחר המקצב בהם מתרחשים הדברים בהדרגה איטית, מתאר סוג של קשר יוצא דופן, אשר בנקל יוכל להצטמצם לכדי רעיון פשטני וחסר, כפי שהוחלט לקבלו בחברה תחת הכותרת "מזוכיזם" במגוון האינטרפרטציות אשר ניתן לשייכם אליו. חשיבות ההתפתחות ההדרגתית, אשר מצליחה להצדיק את קיומו של רעיון הן במובנים רגשיים והן באמצעות מהלכים לוגיים הבוחנים את מהותה של ההתמסרות, הנה כאוטית בכל הקשור לתהליכים ואופן התנהלות שקולה כשלעצמה. הכרוניקה של ההתמסרות בספר מתוארת באמצעות הכלי האולטימטיבי – האלימות. בהמשך לרצונו להיות לה לעבד, מבקש סוורין שתצליף בו וכשמערכת היחסים מתחילה לקבל תאוצה ומתחילות ההצלפות ונדה מצהירה על אהבתה אליו ולכן הפעולה אינה מסבה לה כל עונג. היא טוענת שהוא יודע שהיא לא עושה את זה מתוך רצון של ממש להכאיב לו ולכן הוא גם נהנה מכך ובהמשך היא אוסרת עליו מפורשות לדרוש שליטה מפני שהיא מתביישת.[14]

באופן שונה ובדומה לספר "ונוס בפרווה", כתביו של המרקיז כאמור אף הם מתארים מהלכים הדרגתיים הלוקחים חלק לאורך תקופה. כך, בספר "ייסוריה של המידה הטובה" מתוארות שתי אחיות, אשר הופרדו בילדותן וכל אחת מהן נלקחה למוסד שונה ובזמן שהאחות ז'וסטין אשר קיבלה חינוך דתי וקפדני עוברת בחייה תלאות והתעללויות וסובלת במהלך העלילה, אחותה שהלכה מלכתחילה בדרך מפוקפקת מאושרת וטוב לה.[15] מעבר לכך, בכתביו של המרקיז מתואר כאוס רעיוני הבא לביטוי בדרכים אשר קשה לקבלם ( דוגמת 120 ימים של סדום ) ולכן בספר "ונוס בפרוה" סיפור המסגרת מאורגן ומובן יותר מהמרקיז, משום שהוא קורה בין גבר אחד ואישה אחת. התשוקה הגועשת בעקבות השפעת המילה והשפה תופסת תאוצה ( פוקו ) אט אט ומאבדת את אחיזתה בתבונה כמתמסרת לתאוות היצר. כך קרה מצב שונדה מצאה עצמה נושכת את סוורין.[16]

המנגנון המניע את יצר המין או כל יצר אחר הקיים בנו אינו באמת ניתן לבידוד, אלא באמצעות התודעה היוצרת מחשבה על האפשרות לבצע זאת, ובכך למעשה מביאה לחשיפת ההשפעה על היצר כמבודד ממכלול ה"אני" האורגני. יש בכוחה של תודעה זו להבין כיצד השתבש היצר, אך אין בידיעה זו דבר כדי לגרום לשינוי רדיקלי בהתכווננותו של היצר ולהביא לאתחול, אלא אם נחשף בגיל צעיר ובסמוך עד כמה שניתן לזמן שבו התחולל השיבוש. אולם, גם במקרים אלה המורכבות של תפיסת המיניות ואופן פעולתה לעולם לא תביא למצב התחלתי ולעתים אף לא לשינוי בהתנהגותו של היצר. התאמתם של מכלול היצרים לאופן שבו אדם בא לידי ביטוי במהותו כיחידה אחת, הם חלק קוהרנטי באחד מהאחר ולא רק משפיעים ומושפעים זה מזה, אלא למעשה נוצרים מלכתחילה רק בתודעתנו כיצרים אשר ראוי להתייחס אליהם באופן נפרד.

במכלול היצרים שבנו, יש יצרים אשר אופן פעולתם והקשר העקרוני והחשוב ביניהם מוכר לחוקרים ואף למרבית מבני האדם, כגון יצר המין ויצר האכילה. הפרעות אכילה הן סממן מובהק להפרעות מנטליות, בעיקר בקרב נשים. הבעיות המיניות שמופיעות בזמן הפרעות אכילה הן שנשים מסרבות לתת ביטוי למיניות בגופן. הן גם הרבה פעמים מאבדות את המחזור החודשי ובכך מאבדות חלק מהמיניות שלהן ומסרבות לגמרי לקבל כל מה שיכול להיות נשי או מיני. נשים אלו, המתנתקות מגופן, יכולות לקיים יחסי מין  בתור כלי וללא רגש משום שאינן מסוגלות להיות באמת חלק מהם.[17] כמובן, במקרה של הפרעות אכילה היצרים מלכתחילה אינם פועלים כהלכה בעקבות בעיה נפשית[18], אשר על פי רוב נגרמת כתוצאה מפגיעה מינית בילדות, כך כשהיצר המיני נפגע ודרך התנהגותו של היצר עוברת שינוי אשר משבש את תפקודו וגורם לשיבוש יצר האכילה בדרגות סיכון שונות. ידוע לכול שאם אדם סובל מהפרעות אכילה קשות הגורמות ליצר המיני להשתבש, או להפך, ניתן לצפות מאותו אדם שרוחו תהיה מעורערת ותפקודו החברתי יהיה גרוע ובלתי ממצה, ולכן ניתן לסכם ולומר שהיצרים פועלים כיחידה אחת. כיצד יעלה בדעתנו להוסיף ולהגדיר את היצרים שלנו כפי שמגדירים אותם החכמים, בשעה שהעם, שאותו מכנה ניטשה בפרק "עוטי מסכות"[19], שט בנהר של בורות מנותבת?

יצר הרע ויצר הטוב אינם אלא השתקפות מכלול יצרינו כפי שיבואו לביטוי: היה ולא עברו תהליך של שיבוש, נחווה את השפעת היצר בדרך חיובית, ועל כן יכונה במחשבותינו "יצר הטוב", בה בעת שאם נמצא את עצמנו מונעים מיצרים משובשים וחסרי שליטה, "יצר הרע" יהיה זה שינתב את מעשינו."

פוקו נחשב לאבי התפיסה הטוענת שמיניות היא תולדה תרבותית. אלפרד קינסי, מאבות הסקסולוגים בארצות הברית וחוקר ביולוג אשר חקר את המין והמגדר בקרב גברים, יצר סקאלה בשם "סקאלת קינסי לדרגת נטייה מינית" ובה הוא מציג את ממצאיו החשובים לגבי העדפותיהם של גברים בטווח של הטרוסקסואליות מוחלטת ועד טרנסג'נדריות. ממצאיו מלמדים שהפוטנציאל הגלום במהות היצר אינו קבוע כלל ומשתנה בהתאם לדרכי חשיבה ומודעות על אודות המין. ככל שרמת ההשכלה עולה, כך גם הפתיחות כלפי מיניות. הוא היה בי-סקסואל מוצהר שחי עם רעייתו בפתיחות ובמקביל היה לו מאהב – אחד הסטודנטים שלו. באופן צפוי, בקרב התרבות והחברה המתנשאות לא התקבלו מחקריו בעין אוהדת בין חברי האקדמיה מפני שהוא הואשם בעירוב סוטים ועברייני מין במחקריו, ועל כן הוטל דופי באופי המחקר.

ביבליוגרפיה:

1. אוריין, דן, תיאטרון וחברה, 2008, האוניברסיטה הפתוחה.

2. ד.א.פ דה סאד, "זוסטין, או ייסוריה של המידה הטובה", הוצאת בבל1999 ,, תרגום: מיכה פרנקל. 

3. היידיגר, מ., הישות בדרך, מאמרים 1929-1959, אדם טננבאום, הודפס בישראל 1999

4. ספארגו, ת, פוקו והתיאוריה הקווירית.         

5. ליאופולד, פון זאכר-מאזוך,"ונוס בפרווה" מגרמנית: שלמה טנאי, גוונים של שחור, 1998          

6. פרידריך, נ., הרצון לעוצמה, כרכים א' ב', סביבות 8-1887, הודפס בישראל 1978.    

   . Heidegger, M., BEING AND TIME, 19277

---

[1] ד.א.פ דה סאד, הוצאת בבל1999 ,, תרגום: מיכה פרנקל

[2] המילון החדש, אברהם אבן שושן, 2000.

[3] "מילוג" המילון העברי החדש ברשת.

[4] פרידריך, נ., "הרצון לעוצמה".

[5] פרידריך, נ,. "כה אמר זרתוסטרה", עמ' 189

[6] בראשית ח, כא.

[7]" איזהו גיבור? הכובש את יצרו". פרקי אבות ד, א.

[8] פרידריך, נ,. "כה אמר זרתוסטרה", עמ' 189. בחלק זה מקשר ניטשה בין השלושה: הרצון לעצמה, העל-אדם והתגברות המחשבה על היצר. 

[9] ליאופולד, פון זאכר-מאזוך, מגרמנית: שלמה טנאי, גוונים של שחור, 1998

[10] מזוכיזם הוא פאראפיליה, הלך נפש שבו האדם נהנה לסבול כאב והשפלה על מנת להגיע לסיפוק, לגירוי מיני או לאורגזמה.

ע"פ ויקיפדיה.

[11] מאזוך,"ונוס בפרוה", עמ' 16

[12] מאזוך,"ונוס בפרוה", עמ' 48

[13] "שם", עמ' 52

[14] מאזוך,"ונוס בפרוה", עמ' 56

[15] דה-סאד, המרקיז., ז'וסטין, או ייסוריה של המידה הטובה

[16] "מאזוך", "ונוס בפרווה". עמ' 58

[17] "תורת היחסים ע"פ ד"ר דניאל דריי".

[18] מתוך "האתר לבריאות הנפש" שלפיו הפרעות אכילה אינן בעיה של אוכל אלא בעיה של נפש. 

[19] פרידריך, נ,. "כה אמר זרתוסטרה", עמ' 190