הנוסע הקווירי

עבדות וידאו-ארט 2:22 שיתוף פעולה בין אילן מויאל ( בימוי ועריכה ), לסמדר לומניץ ( שירה ).

בסיומו של מסע ארוך עד מאוד, אשר עובר דרך הממשי, בעקבות מישור האימננטיות של האמנות ובאמצעות התודעה בנתיב והמטאפיסי, הגעתי אל נקודת ההתחלה: אי-שם באמצע שנת הלימודים של שנת 1986, כיתה י'. צפיתי בסרט "שובו של הנוסע השמיני" בקולנוע עם חברים, מבלי לדעת שיש סרט ראשון משנת 1979. הייתי בן 15. אני זוכר שיצאתי מהסרט המום מהיצירה המופלאה, מהיצור המרתק והמבעית ובעיקר מאופן היעשותו ומשמעותו כפי שהבנתי אותה דאז, ואחרי ששמעתי מישהו אומר שהסרט השני מעולה ואף אינו נופל מקודמו – אורה תודעתי. קיימת התחלה לכל העניין הזה. בהמשך כמובן יתברר שהסרט הראשון הוא כלל לא ההתחלה, אלא פרומתיאוס שנעשה בשנת 2012, אך זה לא העניין: יש דברים בחיים שלא תמיד ניתן להסבירם לעצמנו ולא כל שכן לאחרים, עד להבנתם המוחלטת, ועבורי זה אחד מהם.

יצירת המופת המתפרסת באמצעות חמישה סרטים ועוד סרט הסבר נוסף "בחזרה למקורות", מתחילה בחלל החיצון במפגש עם יצור חייזרי לכאורה, אך המקור שלה הוא בכלל ביוון העתיקה ומתבססת על המיתולוגיה היוונית ואף הרבה קודם לכן, אולם גבולות העלילה לא מסתיימים בזאת, אלא בהיפוך משמעויות מגדריות, ובהמשך אף הכלאה בין היצור לאדם היוצרת התעברות קווירית לכל דבר ועניין. ( ציטוט מתוך הספר: "רדוף הזמן – סוף והתחלה". אשר טרם ראה אור ).

עבודת הווידאו המוצגת בלחיצה על התמונה, " התרבות קווירית" או באנגלית "Queer breadeeng" היא התגלמות ההיעשות הקווירית, בליווי שירתה המופלאה של סמדר לומניץ, אשר שרה את לבה "מעולם לא ילדתי ילד". מתוך תערוכה קבוצתית "התרבות קווירית" המוצגת עד 18.08.23 בגלריה ק', לוינסקי 71 ת"א. אוצרת: רונה פלוטק.

Video-art