הַמִּין הָאֱנוֹשִׁי שׁוֹלֵט

השיר מציג תמונה קיומית־מהלכית של האדם ככוח מתמשך: לא יצור שמנסה לשמר מצב נתון אלא ישות הנדחפת כלפי־מעלה — לצמיחה, לשליטה ולהתעצמות. מהרגע הראשון (מיום הלידה) נחשף האדם למסלול שבו העצמי אינו מטרה סטטית אלא מטפח, מוכרח ופעיל; הרצון לעצמה (Will to Power) הוא מנועו הנסתר והגלוי גם יחד.

השיר מהווה מעין קריצת-עין ל"הרצון לעצמה" הניטשאי: תמצית תיאורית־פילוסופית שמניחה כי האדם הוא כוח תמידי של שליטה והתעצמות. הוא מתרכז במניעים הפנימיים של הצמיחה ובתוצאות החיצוניות על הסביבה, ומשאיר את הקורא מול השאלה המוסרית האם לשלוט הוא טבעי־בלתי־נמנע או תהליך שיש לבחון ולהגביל.

מִיּוֹם לֵדָתֵנוּ,

אָנוּ בְּמַסָּע בְּעִקְבוֹת עַצְמֵנוּ.

מַעֲמִיקִים שָׁרָשִׁים,

עוֹקְרִים עֲשָׂבִים שׁוֹטִים.

בְּשִׁמּוּר קִיּוּמֵנוּ מְפָאֲרִים אֶת שְׁמֵנוּ,

לוֹמְדִים אֶת הַדֶּרֶךְ מִשַּׁלִּיטֵנוּ.

לְכָל מָקוֹם בּוֹ נֵלֵךְ,

הָאִינְטֵרֵס הָאֱנוֹשִׁי מוֹלֶךְ.

בָּאָדָם, בַּחַיָּה וּבַצּוֹמֵחַ,

הַמִּין הָאֱנוֹשִׁי שׁוֹלֵט.

אֶת עַצְמוֹ לְעוֹלָם לֹא שׁוֹכֵחַ.

כָּל יְמֵי חַיֵּינוּ, 

אָנוּ בֵּמַסַּע לְחַזֵּק אֶת כּוֹחֵנוּ.

הַכָּרָה מְבַקְּשִׁים,

סָבִיב סָבִיב מְשׁוֹטְטִים.

עִם חֳמָרִים מְשַׁמְּרִים, מַאֲרִיכִים אֶת חַיֵּינוּ,

שֶׁהַמִּלָּה הָאַחֲרוֹנָה תִּהְיֶה תָּמִיד שֶׁלָּנוּ.

לְכָל מָקוֹם בּוֹ נֵלֵךְ,

הָאִינְטֵרֵס הָאֱנוֹשִׁי מוֹלֶךְ.

בָּאָדָם, בַּחַיָּה וּבַצּוֹמֵחַ,

הַמִּין הָאֱנוֹשִׁי שׁוֹלֵט.

אֶת עַצְמוֹ לְעוֹלָם לֹא שׁוֹכֵחַ.