The Object of My Love Is Not My Fellow, But Myself / Ilan Moyal, Artist
The obscure statement "If I am not for myself, who will be for me?" evokes an antagonism within me. First and foremost, the most important thing for a human being is—themselves; if only for the simple reason that if a creature does not care for itself, it will not survive and will have no capacity to care for anything else.
Following Martin Heidegger (1927), who emphasized the meaning of a primary mission for the entity, I reflect on the fulfillment of needs and internal psychological motives that lead a person to "love" another. When a person argues that they love their partner—does this expression stem from true altruism? Or perhaps the object of their love answers pathological needs originating from a negative residue in their past?
The emotional entanglement a person carries with them from life events will not only sabotage a relationship, but will actually form its very foundation; it is the root of the connection between the partners from the outset. Deep down, we choose a partner who fits the specific psychological dysfunction we require, so that through them, we can endlessly re-experience the trauma of our past.
Love is not some sublime entity hovering somewhere out there, with desires and yearnings painted in soft pastel colors floating between clouds in blue skies; love and its counterpart—hate, which is the exact same polarized need, and therefore absolutely the same entity—play tricks on us eternally, precisely within the relationship where we sought refuge. That thin line known to all, which separates love from hate, is nothing but an imaginary line—a product of our thoughts designed to control our emotions and channel them into a place we have defined cognitively as right and proper.
When the "spark of love" dies out and is replaced by pain, frustration, and anger, the person tends to blame the partner for this. They must urgently look at themselves in the internal mirror, which will testify with a thousand witnesses that unconsciously, they are the ones who brought these feelings upon themselves from the very beginning. They chose that specific person precisely because they knew, with sharp intuitive precision, that they possessed the potential to hurt them in the exact way they needed to be hurt.
In his book The Art of Loving (1956), Erich Fromm accurately describes the complexity of our need-mechanism and its impact on who we are. Fromm argues that love is not a sentiment one can easily indulge in, regardless of the level of maturity reached. It is an art that requires knowledge, effort, and deep self-awareness.
When a person learns to accept themselves with all their flaws and traumas, and ceases to demand that their partner fix what is broken within them, only then can a true transformation occur. Such a person would be considered an "Übermensch" (Overman/Superman) in the eyes of Friedrich Nietzsche (1887), who believed with all his heart in the existence of the Übermensch—one who has reached the object of their perfect love, by virtue of truly loving themselves; their emotions are well-crafted, and they no longer project their inner shadows onto the object of their love, who is, as stated, the embodiment of the lover’s own pain.
Footnotes & Bibliography
- **** Heidegger, M., Being and Time, 1927. According to Heidegger, a primary mission is expressed in its degree of importance for the human being who seeks this mission for themselves.
- **** Fromm, Erich, The Art of Loving, 1956. An international bestseller that maps out love as an art form rather than a passive affection.
- **** Nietzsche, Friedrich, Beyond Good and Evil / On the Genealogy of Morality, 1887. The concept of the Übermensch and the psychological sublimation of drives.
מהי, בכלל האהבה?
כל העולם אוהב ונאהב בדרך כלשהי ואין ספק שהאהבה לתצורותיה היא גם המלכה הנבחרת וגם חביבת הקהל באשר הוא ורוב הזמן מהוה את הסיבה לקיומנו.
ובכל זאת, כיצד ניטיב להבין כיצד אהבה נבראת ומיהן ומה ההיגיון שבה, אם בכלל?
החיווי הסתום "אם אין אני לי – מי לי,"[1] מעורר בי אנטגוניזם. פשטותו התהומית והניסיון לתרגמו הלכה למעשה משמעו שרק אני, ואני בלבד, צריך ויכול לדאוג לעצמי, מפני שאם איש אינו באמת דואג לי, אזי איני דואג באמת לאיש. קשה לנו להודות ולהבין שלמעשה חשיבותו של אותו "אני" מהווה את התשתית למכלול חיינו.
בראש ובראשונה הדבר החשוב ביותר עבור האדם הוא – הוא עצמו, ולו מהסיבה הפשוטה שאם בריה לא תדאג לעצמה – היא לא תשרוד ולא יהיה באפשרותה לדאוג לדבר. הרבה מעבר לכך, אדם שמבנהו הרגשי/נפשי אינו יציב באופן הקבלה וההתמודדות עם מצבים שונים, ואם נסיבות חייו הולידו משקעים, לעתים טראומטיים, אשר ייתכן שגרמו להתנהגות ולתגובות רגשיות קיצוניות בדרגות שונות, הנסיבות והשלכתן יהפכו להיות חלק בלתי נפרד מחייו ומחיי הסובבים אותו. מבחינה רגשית סביר להניח שאת אלה הקרובים אליו ביותר – היינו משפחה וחברים, הוא יאהב בכל נפשו, ולעתים אף יותר משאת עצמו. ניתן לומר בוודאות, ובפרט כשמדובר במערכות יחסים זוגיות, שהתסבוכת הרגשית שהאדם נושא עמו מאירועים שאירעו בחייו, לא רק תחבל בקשר, אלא למעשה תהיה הבסיס לקשר, והיא שורש החיבור בין בני הזוג מלכתחילה. מכאן שיש להניח שאם שפר מזלנו עלינו וגדלנו באופן בריא וטוב, על פי רוב גם נחווה אהבות טובות ובריאות בעתיד.
ומה – כמוזכר בפתיח – מניע מלכתחילה את רצונותינו ואת אותה ליבת חיים אשר חזקה מכל דבר אחר עבור האדם עצמו? האהבה, כמובן.
כמיהתנו לאהוב ולהיות נאהבים משרתת אותנו ואת חיי הרגש שלנו. אהבתנו היא צלמנו ודמותנו בעולם. אך מתי יידע אדם בוודאות שביכולתו לקבל את האהבה המוצעת ולשים בה את מבטחו המוחלט, או שמא מושא אהבתו עונה על צרכים פתולוגיים שמקורם במשקע שלילי מעברו?
אני סבור שככל שהכמיהה לאותה אהבה הופכת לדבר החשוב ביותר בעולם כולו עבורו, והעיסוק באותה אהבה נהיה הכוח המניע את מרבית מהתחושות וההחלטות של הפרט, ואף מבטל את ה"אני" במובנים של קיימות וחשיבות בעלת תכונות של שליחות ראשונית[2] מחייבת, ומושא אהבתו של אדם מגיע ממקום לא שלם רגשית, משמע שהאדם עצמו לוקה בחוסר שמייצר בהכרח כמיהה להשלמת החוסר.
ככלל, אהבותינו מונעות באופן ישיר מתוך מכלול של צרכים, שתמציתם ב"אני". אנו נוטים לייחס לאהבה תכונות מיסטיות, אך בעצם קיומנו בעולם מותנה באותה אהבה. האהבה היא הסיבה האמיתית והחשובה מכל לסיבת קיומנו בעולם "שכוח אל"[3] זה, ויש בה גם לסמל את התקווה ואת היכולת לשרוד; היא הצרכים שלנו עצמם, בסיס הרגש הפרטי שלנו שנמצא בתוכנו לנצח נצחים עוד בטרם פגשנו במושאי אהבותינו.
בספרו "אמנות האהבה"[4] מתאר אריך פרום באופן מדויק את המורכבות של מנגנון צרכינו וההשפעה של אותו מנגנון על מי שאנחנו. התמקדותו במצב האהבה כה מפורט ומוחשי, ששוב לא ברור כיצד אנחנו חוזרים ומעמידים את עצמנו באותו מקום שבו אנחנו לא באמת רוצים לדעת, כי אין לנו את הכלים להתמודד.
האהבה ומקבילתה – השנאה, שהיא אותו הצורך המקוטב, ועל כן אותה ישות באופן מוחלט – מהתלות בנו לעולמים, ומשום שהן מונעות מתוך כל מי שאנחנו, זולת ההיגיון, המסוגל לתפקד כהלכה רק בדיעבד, ניתן להגדירן כמפוצלות זו מזו באופן רגשי קיצוני, עד שאנו תופשים אותן כרגשות השונים בתכלית זה מזה. אותו קו דק המוכר לכול, המפריד בין האהבה לבין השנאה, איננו אלא קו דמיוני, יציר מחשבותינו, שנועד לשלוט ברגשותינו ולנתבם למקום שאותו הגדרנו לעצמנו קוגניטיבית כנכון וכראוי.
מנקודת ראייה הגיונית האהבה אינה איזו ישות עילאית אשר מרחפת אי-שם ויש לה רצונות וכמיהות הצבועות בצבעי פסטל רכים המשייטים בין עננים בשמי תכלת; בעלת תכניות לאושר ולמתיקות נצחית לעד עבורנו. רבים נוטים לתאר אותה כדבר שלא ניתן בכלל להסבירו. במילים אחרות, כשאדם מאמין שבלתי ניתן להסביר מהי האהבה שהוא חש וממה היא נובעת בזמן הווה או מה מקורה, הוא טוען למעשה שהיא חלק נפרד ממנו כאדם, ומשכך, שאהבותיו אינן קשורות למי שהוא. אלא שההפך הוא הנכון: אהבתנו מונעת מתוך אותו מכלול שהוא מי שאנחנו בזמן נתון. האם הגיוני לחשוב שאהבותינו, שאותן אנו תופשים ומגדירים כדבר החשוב ביותר בחיינו, הן למעשה חיצוניות לנו? באותו האופן בלתי אפשרי לתאר את השנאה כיצור אפל המתגורר במחילות של תחתיות השאול בהמתנה נצחית ומרושעת לרגע הנכון לקום ולהשתלט על האדם ולגרום לו לעשות מעשים בשם השנאה.
ייחודה של האהבה בתפישתנו מתבטא בכך שלכאורה היא מונעת מתוך רצונות משלה, ולא אחת דומה כי היא זו השולטת בנו, ולא להפך, ולכן לעתים קרובות אין ביכולתנו להסביר לעצמנו עד תום מדוע התאהבנו באדם זה ולא באחר, מלבד ההסבר הנפוץ ביותר אשר תמיד מתייחס לתכונות ולמאפיינים של הזולת, ולא לעצמנו. האהבה נובעת ומונעת לחלוטין מתוך הצרכים שלנו בלבד, כך אנחנו פועלים בכל הקשור לנושאים אחרים בחיינו, אז מדוע באהבה פני הדברים שונים, לכאורה, בתפישתנו?
הסיבה לכך טמונה, להערכתי, באופן פעולתה והשפעתה של האהבה עלינו. לעתים קרובות היא מופיעה ומתפרצת לחיינו באופן חסר שליטה כמעט לחלוטין, ואיש אינו מסוגל לבודד את מידת ההיגיון שבו כשמדובר באהבתו, ולכן היא מתגלמת בעינינו כישות חסרת שליטה. הדרך הפשוטה לראות את פועלה ולהבינה היא בהתבוננות פנימית בזמן אמת, ובפרט בדיעבד, ולראות נכוחה כיצד אהבותינו מובילות אותנו למקומות קיומיים מטורפים עד היסוד. תקצר היריעה להכיל את ייסורי האהבה ומעשי הטירוף שהיא מולידה, הידועים והמוכרים לכול מהחיים, מהספרות ומהאמנויות השונות.
יידע אדם את מצבו הרגשי לאשורו דרך מראה המגדירה את מושא אהבתו
אותו בסיס המקשר בין מושאי אהבה מוכרח להיות בעל תכונות דומות במובנים מסוימים, שיש בהם לתאר את מצבו הרגשי של כל אחד מהם בנפרד. לעתים קרובות אותם מובנים כה מורכבים עד שקשה מאוד ואף בלתי אפשרי להגדירם בזמן נתון של השתלטות רגשית, ולרוב, עניינים אלה נשארים בלתי פתורים גם בתום האהבה. ברגע שאדם מבין את סיבת התאהבותו, פירוש הדבר שהוא מצליח להבין את עצמו ואת מניעיו.
"טובה ברית שהופרה מברית שעוקמה, שנעשתה רמייה[5]
רובנו כאמור ככולנו נושאים עמנו אירועים טעונים שלא טופלו בהלכה או שלא טופלו בכלל, ורק הזמן המרפא מקיים את הבטחתו נאמנה ומותיר את הכאב מאחור, או בעצם, משכך את הכאב זמנית עד לפעם הבאה. האמת היא שהזמן לא מרפא מאומה, כאב לא נרפא לעולם אלא כביכול נטמע כחלק מיכולת השכחה המבורכת.
בדיוק כפי שאיש אינו מעוניין להיפגע, עלינו לדאוג במידת האחריות המרבית למושא אהבתנו, שהוא, כאמור, התגלמות הכאב של האוהב עצמו, ולוודא לדאוג, לטפל ולפתור את בעיותינו כהלכה לפני מציאת מושא אהבתו בצלם בשר, דם ובעיקר אהבה. אותו אדם ייחשב ל"על-אדם" בפי ניטשה,[6] שהאמין בכל מאודו בקיומו של ה"על-אדם", זה אשר הגיע למושא אהבתו המושלמת, מעצם היותו אוהב את עצמו אהבת אמת, רגשותיו מעוצבים היטב, ועל כן מוכנותו תביא למציאתה של אהבה אשר תיטיב עמו. [7]
לסיכומו של עניין, כשאדם מוצא את עצמו שוב ושוב במערכות יחסים נכשלות המותירות אותו בתחושות של חרדות, דיכאון, עצבות וכאב, נטישה, ניצול, השפלה ועוד, עליו למהר ולהתבונן בעצמו במראה הפנימית אשר תשקף לו כאלף עדים שבאופן בלתי מודע הוא זה המביא תחושות אלה על עצמו מלכתחילה.
אהבות רבות סופן להסתיים, ובדרך כלל אנו נוטים להתכחש למה שהשתבש באמת וגולשים להאשמות הדדיות, לעתים קרובות מתוך פחדים להתמודד עם הסיבה החשובה מכולן, זו המשקפת לנו באופן מוחלט שהמורכבות האישית והאינדיווידואלית שלנו יצרה את הצורך באהבה זו ולא באחרת, ואותה אנחנו מסרבים לראות נכוחה.
[1] משנה, מסכת אבות, א, יד
[2] Heidegger, M., BEING AND TIME, 1927.
על פי היידיגר, שליחות ראשונית באה לביטוי במידת חשיבותה עבור האדם אשר מבקש את השליחות לעצמו. ראשוניותה של השליחות מעידה על חשיבותה המוחלטת ועל כן מבקש השליחות יבצע את השליחות לדברי היידיגר: "בדאגה רבה."
[3] שכוח-אל במובן של אי קיימות פיזית ממשית של האמונה בעולמנו. זולת האל שלנו, אנחנו לא מאמינים לדבר שאיננו רואים במו עינינו, ומתיימרים להיות הגיוניים. אין בנתון זה אלא להצביע על היכולות השכליות שלנו.
[4] אריך פרום, אמנות האהבה ,1956 ,תרגום: דפנה לוי, הוצאת מחברות לספרות, 2001
[5] פרידריך, נ., כה אמר זרתוסטרא, 2012, תרגום אילנה המרמן, עמ' 302
[6] פרידריך, נ., מעבר לטוב ולרוע, לגניאולוגיה של המוסר, 1887, עמ' 245
[7] פרידריך, נ.,כה אמר זרתוסטרא, 2012, עמ' 303
אילן מויאל, אמן Ilan Moyal Artist 
כתיבת תגובה