על כלבים ואנשים (או: איך אתה אוהב את הכלב שלך, מאולף/כנוע או עצמאי?!) 

הקדמה עקרונית: האופן שבו אנו, בני האדם, מסוגלים לתעל את עצמנו ובעיקר את מעשינו, אל מקומות בלתי הגיוניים, ונוסף על כך, להוליך את דעתנו שולל רק כדי שנוכל להצדיק את מעשינו כלפינו וכלפי החברה כולה, גובל לעתים קרובות מדי בעזות מצח שאין כדוגמתה. חשוב לציין שהחברה היא "אני" עם תוספות; החברה היא איחוד ומכלול הצרכים המשותפים לכלל בני האדם מעצם היותנו זן מיני זנים רבים, והיא מרשה לעצמה להשתמש בכל דבר אפשרי רק מעצם היותו אפשרי לשימוש והפקת תועלת.

אופן השימוש שלנו ביצור החי המכונה "כלב" ( כמו לב, ע"פ אליעזר בן-יהודה מחיה השפה העברית, שקרא לבעל החיים כך בשל הקשר של בנו איתמר עם כלבו ), נמצא ברוב המקרים במקום שהוא בלתי נסלח בעליל לדעתי. זאת, למרות הדאגה הרבה שנוהגים להרעיף על החיה ולמרות שבכל בית שני מחזיקים בכלב . 

עולמם של הכלבים אינו מובן מאליו ועל כן תחילה חובה עלינו – הישות החושבת הדואגת והמבינה –  ללמוד מהם מאפייניו, בטרם נחווה דעה כלשהי בעניין. המקום של הכלב המבוית בחיינו מעורר שאלות רבות בעניין מהות האדם, דחפיו ומניעיו, כאדם בעל צרכים, כשמולו ניצב בעל חיים שהוא בעל צרכים משל עצמו. ובכן, כיצד הכלב מתאים לצרכינו השונים ולהיפך ובאיזה אופן הם משפיעים על חיינו ועל חייו?

הכלב הוא יונק בעל חיים הנמנה עם משפחת הלהקות. קיימים סוגים שונים של להקות בטבע, אך מקורו של הכלב במשפחת הזאבים, אשר חייהם כלהקה מוכרים וידועים: הזאבים מתפקדים כטורפים חברתיים (!) וצדים בלהקות שמונהגות על ידי זכר אלפא ונקבת אלפא. למשפחת הזאבים יש מנהיג, ועל פי טבעם הם עושים הכול כדי לרצות את מנהיגיהם בכל דרך מתבקשת. במערכת היחסים בין האדם לכלב, בסדר הזה, האדם מתפקד כמנהיג, ומבחינת הכלב, ההסדר הזה משתלם בדרך כלל, כל זאת בתנאי שהוא מגיע לידיו של אדם מודע. לצערנו הרב, מעטות הבריות בעלות המודעות להבין שכפיית רצונותינו על בעלי חיים כדי שיהיו מאולפים לצרכינו זו אלימות וכוחניות לכל דבר ועניין. יתרה מכך, לעניות דעתי רק יחידי סגולה בלבד יוכלו לשלב בין הבנה זו ובין הצורך שלנו לשלוט ( "הרצון לעצמה", ניטשה) ובכך נחסוך מבעלי החיים את עצמנו כדמות כוחנית ומאיימת. אחרת מצבם של הכלבים לא מזהיר. 

לכאורה, אדם מודע לא יבקש לאלף את כלבו אם יבין לעומק את משמעות האילוף. כפי שלא ניתן לבחור את אופיו ואת טבעו של ילדכם, כך לא ניתן לאמץ כלב לחייכם ולהתעלם ממי שהוא, אופיו וצרכיו הספציפיים. גם זאת בהנחה בסיסית שהאדם תופש את הכלב כישות שקיימת בעולם בלי כל קשר אליו, וככזו שלה זכויות קיומיות וצרכים, בדיוק כשל האדם. 

אם כן, איך אתם מעדיפים את כלבכם? כנוע או דעתן? מתברר שבני האדם לעולם לא יניחו לכלביהם ליהנות מפריבילגיית המנהיג מסיבות רבות, חלקן מסיבות של ביטחון אישי, שמטרתן למנוע השתלטות היסוד הזאבי על הכלב, העלול להרשות לעצמו להתחבר למהותו יתר על המידה ולטרוף, אף שכלב לא נוטה לפגוע בלהקתו, בין אם הוא חייל או מנהיג, למעט במקרים חריגים. 

אז מדוע אנחנו מאמצים אל חיינו כלב וגורמים לו לבטל את מהותו, ולרוב לא מאפשרים לו להיות מי שהוא? משום שזה משתלם לנו, ואנחנו נוטים לספק בנו את הצורך שיקבלו אותנו ללא תנאי, וגם מעצם נטייתנו לרצות לשלוט באחר ובהיעדר יכולת אותנטית לעשות זאת, כל שנותר הוא להתעמר בכלבים חסרי ישע.

מערכת היחסים בין האדם הלא מודע לבין הכלב היא למעשה התגלמותה של תיאוריית "הרצון לעצמה" של ניטשה.  

בדיוק באותו האופן שבו הכלבים לעולם ימצאו עניין ראשוני דווקא בבני מינם מלכתחילה, כך גם עצם כתיבת המאמר מחזקת את הטענה שכל בני האדם נמצאים בדיוק באותו המקום ובד בבד גם בעולמות אחרים, וזו כשלעצמה יכולת מופלאה והרסנית השמורה רק לבני האדם ברמה המודעת.  

הרי מה לנו ולכלבים? הם אינם דומים לנו ביולוגית ואינם מסוגלים לתקשר אתנו באופן דומה לזה שאנחנו מתקשרים בינינו במובנים רבים מדי, ובכל זאת, על פי רוב, הם בעלי החיים הקרובים אלינו ביותר במרבית התרבויות, יותר מכל בעל חיים אחר.  

לפני יותר משלושים ושלושה אלף שנה, מצאנו כי הזאב יכול לשרת את מטרותינו בדרכים שונות – בדיוק כפי שבעלי חיים אחרים משרתים אותנו – במספר אפיקים: מזון, הנאה, טיפוח, שימור, שימוש חוזר, ניסויים, השמדה, ביגוד והנעלה, חפצי נוי, כתיבת דברי קדושה. המטרה משרתת את כל האמצעים. 

עם הזמן, אפיקי השירות האלה, שרק בני האדם מסוגלים לגייס לטובתם, התגלו כיעילים, ובמרוצת השנים שיכללנו אותו עד ימינו אלו. יצרנו מהטבע שסביבנו בעל חיים אשר יענה על חלק גדול מבין צרכינו. כה גדול, עד שהוא אפילו ישן במיטותינו… כל דבר ודבר שיצרנו יחד כחברה וכפרט משרת את צרכינו באופן מובהק, המגמה האנושית הקולקטיבית היא להתייעל, להשתכלל, להתחכם בכל המובנים, לכבוש עולמות, לפרוש כנפיים ולחיות בבריאות ובאריכות שנים. לעולם לא די לנו, דבר שהוא בלתי נתפש ברמות המטאפיזיות של היכולת האנושית הבלתי נלאית. 

ובכך לא די. למעשה, אם אעמיק עוד, ייחשף לעיני כול המעשה המכוער מכול: מכירה וקנייה של כלב, המלמד על האופן שבו החברה מתייחסת לכלב – כאל סחורה. הכמיהה שיהיה ברשותנו כלב מזן "יוקרתי" ומגזע טהור, ולשם כך אנחנו מוכנים לשלם במיטב כספנו, מבטלת את ההתחשבות הבסיסית ביצור החי ובוודאי את ה"חברות" המפורסמת. אדם שאוהב, מבין ומכבד כלבים, לבטח ימצא את עצמו משוטט בין מכלאות לכלבים נטושים ולא פותח "גוגל" בערך המתאים ומתעניין במחירו של כלב שכזה.  

במאמר מוסגר אציין בהקשר זה כי "איש הזאבים" של פרויד גרם עוול בלתי נתפש לכלבים, משום שהוא לקח את הזאב בכבודו ובעצמו וניתק אותו מההקשר של הכלב השוכב למרגלות אדונו בקליניקה המפורסמת, והדבר היחיד שספג מהשראתם של חיות הפרא החכמות תורגם לדבר מה מיני, שהרי אצל פרויד, הכול קשור במין, שאם לא, הוא חסר כל משמעות.  

עד כאן בעניין התועלת שמפיק האדם מכלבו. ואולם, הבה נשאל שאלה מהותית אחרת: מהי התועלת שמפיק הכלב מכך, אם בכלל, מה המחיר שעליו לשלם ומי למעשה יוצא הנשכר הראשי בעסקה? ההתייחסות מוכרחה להיות טרנסצנדנטלית משום שקיימות שתי ישויות במשוואה, וכיוון שאחת מהן היא אנחנו, איננו יכולים להיות אובייקטיבים כלל ובטח שלא עיקר. דנתי כבר בתאווה הבלתי נשלטת בעליל לאלף את כלבינו ובהרגלים שונים ומשתנים בהתאם לפסיכוזות שלנו שאנחנו מקנים לו בהתנהגות, והכול בעבורנו וכרצוננו. אך מה לגבי רצונותיו של הכלב? כנראה לא ניתן להשיב על השאלה, כי אין לנו דרך לדעת זאת בוודאות, אך בעיקר, כי זה לא ממש מעניין אותנו. 

בתפישה הקולקטיבית, קיימת חשיבות עליונה וקיומית למזון ולשתייה שאני מעניקים לבעלי החיים שתחת חסותנו, וכביכול, בזאת אנחנו עושים בעבור כלבינו את הדבר הטוב ביותר, אפילו בחטיפים שלהם אנחנו משקיעים… האומנם? האם זה אכן הדבר הטוב ביותר שניתן לעשות לכלב שאימצנו לביתנו? אכן, מזון ושתייה הם תנאי קיומי, ואם אנחנו רוצים כלב אזי עלינו להאכילו, מן הסתם. ואולם, אנו לא עושים לכלב שום טובה בהפרשת מזון ושתייה לקערות שלו, כי למעשה, בטבע, יכולתו לשרוד וגורלו תלויים ביכולתו לצוד, ומששללנו ממנו את חירותו, ביטלנו באחת יכולת זו וקבענו את גורלו בעניין האופן שבו ישיג את מזונו. מכאן שזו למעשה חובתנו המוסרית כלפיו, ותו לא.  

ככל שכלב הוא "ביתי" יותר בהתאם לאופן שבעליו מתרגם את המושג 'בית', כך הוא יהיה אהוב עליו יותר. ככל שהכלב יהיה "כלבי" יותר – הווי אומר, יבקש לשמר לעצמו הרגלים כלביים ומולדים החביבים עליו מעצם היותו כלב – כך נהיה מרוצים ממנו פחות. 

בעלי כלבים אשר "מיומנים" באהבה כלבית, מתמוגגים למראה כלבם המחונך והממושמע, כאשר חברם הטוב ביותר מבצע את תרגילי האילוף שלמד כדי לרצות את אדונו.  

כלב הוא בעל חיים מופלא אשר יעשה הכול כדי לרצות את בעליו, הדבר הרי טבוע באופיו, ועל כן כל אימת שנראה לו שאנחנו מרוצים ממנו ונעניק לו יחס אוהד ואולי גם איזה חטיף, הוא יעשה באהבה כמעט כל מה שנבקש ממנו: שב, שכב, זחול, קפוץ, עמוד, ארצה, יד, התהפך, דלג, והרשימה עוד ארוכה כאורך גחמותינו, כל עוד מדובר בפקודה בעלת שתי הברות ובטון המתאים – הכול הולך. 

ידוע שחוויותיו של הכלב עוברות בעיקר באמצעות חוש ריחו, המפותח משלנו ברמות שמרבית מבני האדם לא תופשים בכלל, כי לנו יש רק חמישה מיליון קולטי ריח, ואילו לכלב ממוצע מאתיים ועשרים מיליון קולטי ריח. דרך קולטי הריח הכלב מספק את תשוקותיו הכלביות החייתיות, ובראשן את ההתניה הבראשיתית לסימון טריטוריה ולהיכרות עם בני מינו האחרים. זוהי למעשה דרך תקשורת מובהקת בעבורם.  

ואילו אנו, ככל שכלבנו יהיה מחובר לתשוקתו להריח וללקק את איבריו, הפרשותיו או גרוע יותר – של כלבים אחרים – כך נשתדל למנוע בעדו לעשות זאת בחופשיות. ככל שיהיה פחות אסתטי בעינינו, כך נאהב אותו פחות; ככל שכלבנו ימאן למלא אחר בקשותינו, כך אהדתנו כלפיו תפחת. אהדה שתלויה בדבר. מכאן שכלי השרת שבידינו, זה המכונה כלב, הפך זה מכבר לחיבור בלתי נפרד מבני האדם, אך המושג "חבר" קיים רק בתודעתנו הכוזבת.  

דבר נוסף בשולי הדברים אך לא בשולי העניין. "חתול אינו נאמן כמו כלב," הוא חיווי החוזר על עצמו בקרב כל קבוצת אנשים שאינה מחבבת חתולים. במשפט, כמובן, אין שום היגיון, כפי שלא הגיוני לטעון שנמלה לא יפה כמו פרפר. הטענה שלחתול אין רגשות היא מטופשת, ולמעשה בעניין זה אנחנו מסרבים להודות שלמרבית בעלי החיים יש רגשות במובנים רבים, מפני שכך יהיה לנו קשה הרבה יותר להצדיק את אדנותנו ואת המעשים שאנו כופים עליהם לטובתנו האישית. כל עניין ההשוואה בין שני המינים לוקה בחוסר הבנה מיסודו, למעשה נראה שפשוט קל יותר לאהוב כלב, כי זאב ניתן לביית, ואילו נמר או חתול לעולם יישארו חיה פראית בלי קשר לכלבים ולחתולים, אל כל בעל חיים יש להתייחס בנפרד. בהקשרים רחבים יותר ניתן לדון במשפחות מובהקות של בעלי חיים, כמו הזאב והכלב לצורך העניין, או החתול והנמר, ובכך יש הרבה יותר עניין מאשר ביחס שבין כלבים לחתולים, שהדבר היחיד המקשר ביניהם הוא אנחנו, דהיינו, שוב נקודת ההתייחסות שלנו היא בני האדם עצמם והעובדה שבחרנו את שניהם לאמץ לחיינו. אם נבדוק זאת לעומק ניווכח שבטבע הכלבים והחתולים הם אויבים מובהקים, כך שמה הפלא שכלבים שרגילים למלא אחר רצון בעליהם למדים לחיות עם חתולים, אך בעבור מרביתם, כל חתול אחר הוא בבחינת אויב, ומניה וביה, כל כלב מצוי שמעולם לא חי עם חתול יגלה כלפיו תוקפנות.  

לסיכום האמור, בסופו של דבר דומה שדווקא מאכילי החתולים שהבורים בחברה נהנים להקניט בעניין הדופי הטמון במעשיהם, הם-הם אוהבי החיות האמתיים שבינינו, מפני שהם לא מטפלים בחתוליהם לתועלתם וכתשלום בעבור המוצר שקיבלו, קנו או אימצו ועיצבו כרצונם, אלא עושים זאת לרווחת החתול עצמו, שלדידם אינו בבחינת "בצלמם, אך לא בדמותם".