‏ הישנות האין – חשיפת ה"אין" תביא להבנת ה"יש".

יום כיפור תשפ"ג הגיע, וזהו הזמן לחשבון הנפש השנתי. עבורי דווקא עכשיו קבלת כל השפע והחיובי באהבה הנה הכרח ולכן החלטתי להודות על היש ולא להתעסק באין.

אנחנו חיים בעולם של שפע. זאת עובדה. עובדה נוספת היא שהשפע אינו מחולק באופן שוויוני מתוך גורמים רבים שהתגבשו במהלך אלפי שנות קיום אנושי. רוב הגורמים לכך נעוצים בטבע האדם וביצרים המניעים אותו ( ראו מאמר: :מעבר ליצר" ).

פעמים רבות אנחנו מוצאים את עצמנו מהרהרים על כל אותם דברים שאין לנו ופחות מוקירים תודה על מה שיש לנו. הרבה מעבר למה שיש ואין לנו, אנחנו לעולם לא נסתפק בתשובה: "אין וזהו." ומתוך כך המצאנו את "להשיג יש מאין."

על פניו ה"אין" הוא אשליה טהורה. הוא פשוט איננו ולכאורה עלינו להתייחס אליו ככזה, כפי שהבנת המושג מחייבת, אך עם זאת, אני מוצא קושי לקבוע מה קודם למה: עצם היותנו בעלי סופיות בראשיתית, או השתייכותנו ה"ישותית" לאין הראשוני.

כך אנו נוהגים לתפוס את עצמנו ואת הסביבה באופן כללי: משהו קיים – כלומר נוכח – הוא הדורש התייחסות, ואנו מבצעים אותה. מעין הלכה למעשה פשוטה ומתקבלת על הדעת למימוש אפשרי פשוט. כל הניסיונות להגות בשאלת ה"אין" טומנים בחובם גישות שונות של אנשים שונים – או כהגדרתו מחוסרת ההגדרה לכאורה של ההוגה הגרמני מרטין היידיגר: "ההיות-שם השואל" השונים.

דקארט, אשר דן במאה ה-17 בעקרונות הפילוסופיה טען בעניין ה"אין": "…ברור הוא כי אין ל"אין" כל איכויות או תכונות הנקשרות אליו: ובמקום שם אנו מבחינים באחדות מהן [1]  חייב להימצא בהכרח דבר או עצם, שבו הן תלויות." לדבריו כל התייחסות לאין כשלעצמו היא שגויה מפני שלא ניתן מלכתחילה להגות בו משום שלא היה נוצר בלעדי קיומו של "יש" שהיה ואיננו עוד בנמצא. לעומתו היידיגר, אשר הגה את הדברים במאה ה-20: [2]  "המדע אינו רוצה לדעת ולא-כלום על האין".

היידיגר מסביר את התייחסותו לאין מתוך ה"יש". עבור היידיגר ה"יש" מהווה את "מכלול ההיות-שם" ופירושו: "היות-מוחזק[3] באין".[4]  ומכאן הוא יוצא למעשה באמירה גורפת שהאין קודם ליש. בראשית הגותו על אודות האין הוא אמר כי: "האין בראשיתי יותר מן השלילה."  אכן, הווי אומר כי אם משהו לא קיים, כלומר אפשרות קיומו, הוא ראשית "אין" ורק קיומו מאפשר את שלילתו. ה"אין" מקורו בנו ולא רק מתוך העובדה שדקארט צדק בעניין קיומו של הדבר או העצם בו תלוי ה"אין" – האדם ומחשבתו.

 "אין" נוצר ברגע שזרע וביצית מתאחדים לתחילתם של חיים, אך תפקידו הממשי מתחיל בזמן הלידה ועד סופם של חיים בהיותנו בני תמותה או בעלי סוף ובעלי תודעה לגבי "סופיותנו". בהעדרנו המוחלט ייוותר רק "יש" אותנטי[5], ורק אנחנו בני האנוש ניחנו ביכולת השימוש וההבנה שהוא טומן בעצם היותו. ניתן לומר באופן ברור אם כן, שה"אין" הוא למעשה התהוות אנושית טהורה המודעת לדבר סופיותה. "האין" הוא לא רק הלא כלום החבוי באימת התפוגגו מתוך ה"יש" האותנטי, אלא הוא מהות הווייתנו ומכאן שמושג ה"יש" האותנטי יתחולל גם בלעדינו. אך מה לגבי מושג ה"אין"? האם קיים "אין" אותנטי? למעשה, אין כל אפשרות להעלות זאת על הדעת כמחשבה. אנו נושאים את בריאתנו מתוך ה"אין" החל מרגע היותנו ועד סופנו וחזרתנו לתוך ה"אין". האין בכך דבר של ממש? לא אדון בשאלת קיום האדם משחר הקיום של היקום, או בהתהוותו במהלך הזמן בתוך ה"יש" האותנטי הקיים. כך או כך, ה"אין" מקורו ב"יש" האנושי.

ה"יש" מחולק לשתי רמות הכרחיות: ה"יש" האותנטי האמור, וה"יש" הפוטנציאלי שהוא עיקר מכלול ה"ישים" שבאמצעותם אנו בונים עולם – ממציאים חומרים גשמיים ומושגים  מתוך קיומו של ה"יש" האותנטי ונשענים על תיאוריות, הגויות ותפיסות חיים. היידיגר מגדיל ואומר כי שומה עלינו לומר בחוקרנו את ה"יש" בהתאם לשילוש –

זיקה עולמית (ליש), עמדה (של הקיום האנושי), פלישה (של היש המכונה אדם):

"עניינה של הזיקה העולמית הוא ביש – ומלבד זאת בלא כלום[6]

 המקום שממנו כל עמדה שואבת את הדרכתה הוא ה"יש" עצמו – ומלבד זאת בלא כלום…"

בהמשך לעמדתו המובהקת לגבי ה"יש" ומקומו הוא מבהיר  את עמדתו לגבי ה "אין" באומרו כי שלילה היא פעולת

שכלית מסוימת שביטולה יבטל את ה"אין". "ואולם, אפילו אם נתעלם מכך שהזיקה בין השלילה לאין ראויה לחקירה,

כיצד אמורים אנו – כיצורים סופיים – להפוך את כלל היש בכוליותו לנגיש כשלעצמו, וכל שכן לנגיש לנו? לכל היותר, ביכולתנו לתפוס את כלל היש ב"אידיאה", לשלול במחשבה את המדומה, ו"לחשוב" אותו כנשלל. ואולם, האין הוא לא-כלום, ולא ייתכן שישרור הבדל בין האין "המדומה" לבין האין "המובהק" אם אכן האין מגלם את חוסר-ההבדל הגמור. האין "המובהק" האין הוא אותו מושג חבוי אך אבסורדי של אין ישותי?"[7]

מבחינתי, ה"אין המדומה" של היידיגר משול במידה רבה ל"יש" הפוטנציאלי שאני מתאווה אליו, ואילו האין "המובהק" מהווה את האין המוחלט.הוא מתאר את האימה והאופן שבו היא מציגה לראווה את האין, ומדגיש כי[8] האימה איננה תפיסה של האין. "האין אינו מושך אל עצמו, הוא במהותו הודף, [9]אך ההדיפה, כמות שהיא, היא ההפניה – המאפשרת הישמטות – אל היש השוקע בכללותו,". הוא למעשה מפנה לתוכו מתוך ה"יש" האנושי, וככזה מאפשר מלכתחילה את הצורך ביצירת "יש" פוטנציאלי.

ה"אין" טומן בחובו עולם ומלואו במובנים של תפיסת היותנו, וככזה, השפעתו ומשאביו הקיימים בעולם כיום עולים בגדותיהם על ה"יש" האותנטי. כיוון שהאנושות טומנת בהיותה הבסיסית את מכלול היש שהוא מייצר, הרי שה"יש" הפוטנציאלי הוא תוצר ישיר מתוך ה"אין" המוחלט. אותו "אין" הוא סופי וסופני, ריק וחלול, חסר הגדרה של ממש ומאיים. מכלול ה"יש" הפוטנציאלי וחלק מן ה"יש" האותנטי אשר איבד מהאותנטיות שלו בשל התערבות ישירה מצדנו, נגזר מתוך ה"אין" במטרה אחת מובהקת: למלא אותו ככל אשר ניתן על מנת להעלימו. אין בחוסר יכולת מילואו של ה"אין" אפשרות שתבטל את המשך הפעולה, אלא רק תעצים אותה. "האין" מביא עמו יצר בלתי נלאה המתבטא ביצירת "יש". ההיגיון אומר שאם ה"יש" היה מניע, נוכחותו בלבד הייתה מביאה לביטולו של ה"אין". אותו "אין" פועל באופן דומה אצל כל בני האדם, אך משתנה בהתאם לצרכיו ("הרצון לעצמה" עפ"י ניטשה). "אין" הוא מכלול של סימפטומים שונים הטמונים במבנה האדם: צרכים, דעת ותבונה. תוצרי ה"יש" הפוטנציאליים שהתממשו הם בגדר האין סופיים, והמניע לכלל "תוצרי בריאתנו" הוא לא אחר מאשר ה"אין". בניסיון לתארו אומר כי ה"אין" פועל כוואקום מוחלט ואינסופי אשר אין ביכולתנו להכילו בשום רובד הקיים בנו, ולכן כוחו רב ותובעני במידה בלתי נתפסת. היכולת להוציא מתוך ה"אין" "יש" פוטנציאלי שיענה על אי אילו צרכים הניב את המושג "יש מאין". ה"יש", כאמור, מורכב מתפיסת מכלול ה"יש": ה"יש" האותנטי – אשר נכללים בו ה"היות כאן" המוחשי של האדם, דהיינו ה"בשר" הנמצא בעולם והטבע ברובו, כחלק בלתי נפרד מה"יש" האותנטי, וה"יש" הפוטנציאלי אשר מאפיין רק את ה"היות שם" התודעתי-הגותי המשויך לבני האנוש.

בעלי החיים הבלתי אנושיים גם הם בעלי סופיות המאפיינת את בני האנוש, אך בהעדר יכולת הבנת ה"אין", הם לכאורה פשוט "יש" בזמן היותם כאן, ו"אין" פשטני לאחר לכתם, זאת למרות שקיים סוג של צער במקרה של אובדן קרוב בקרב חלק מבעלי החיים.

בהיות ה"אין" כוח מניע ראשוני, הוא מביא כאמור ליצירת "יש" פוטנציאלי כלשהו שמטרתו היווצרות משמעויות כלשהן אשר ימנעו מבני האנוש את האפשרות המאיימת של "שאיבתם" לתוך ה"אין" המטאפיסי האינסופי. אפשרות מימוש היא הגדרה כוללת ומאפיינת ליכולתו של בן האנוש ליצור "יש" פוטנציאלי כלשהו שיפרידו מה"אין", ויוביל להגשמתו האינדיבידואלית בתוך וכחלק מהחברה שסביבו. בלשונו של ניטשה המדובר ב"רצון לעצמה", אשר תיאר את אחד מהמניעים החשובים ביותר המאפיינים את בן האנוש למימוש עצמי וליצירת "יש" קיים משפיע בעיקר ומושפע  ב"יש" האותנטי. במכלול ההגדרות הקיימות יש אפשרויות מימוש רבות אשר ניתן לממשן, ועתידות להתווסף להן רבות נוספות, אשר מקורן מגיע מתוך ה"אין". 'אפשרות המימוש העצמי' – כפי שנוטים לומר כלאחר יד – מניעה את הרצון לעוצמה, ומאכלסת בתוכה אין-סוף "יש" פוטנציאלי המשתנה בהתאם למאפייני תרבות, חברה, פוליטיקה, וכל אלה משתנים בהתאם לתקופה ולקונצנזוס בעל "שליחות היסטורית" מסוימת, המשתנה אף היא.

אפשרות המימוש הראשונית, אשר נובעת מעצם היותנו בני אנוש מאופיינים – ביחס אל, מתוך הקיים, בסדר עדיפות ראשוני – היא אפשרות המימוש שלנו את עצמנו כמכלול, שמטרתו להוסיף ולהיות, דהיינו, בהמשכיות. עצם היותנו מהווה את ה"יש" האותנטי כ"יש" אשר מונע מתוך צורך בסיסי שבחלקו אינו משויך ל"יש" הפוטנציאלי, אך מונע בחשיבותו מתוך ה"אין" אשר מתהווה לכלותינו. אפשרות ביטולנו מתוך ה"אין" אינה בדיה; ראשית משום שאפשרות ההכחדה אינה נתונה למניפולציה כלשהי, ושנית מפני שאם אפשרות היותנו "קיימים" בתוך ה"אין" כ"יש" לבדו הייתה וודאית, הרי שהיינו מוסיפים להיות "יש" ללא כל  ה"אין".

כאמור, אפשרות מימוש זו היא כוח מניע ראשוני, אשר אליו בני האנוש מתאווים מעצם היותם. המדובר במניע הישרדותי המאפיין את מכלול ה"יש" החי ולא רק את בני האנוש. ייתכן שהעדר ה"אין" מהחי שאינו אנושי עלול, כביכול, להביא להכחדתו המהירה יותר בשל חוסר יכולת הדאגה (תולדה של חשיבה מפותחת), להיותו, אך יש בדאגה אנושית זו פרדוקס העלול לשמש זרז להכחדתו, כך למשל בצורך לאתר מבעוד מועד גורמים חיצוניים ופנימיים המביאים למיתה, והיכולת למצוא "מענה" או "פתרון" כגון תרופה כנגדה.

ניתן לסכם ולומר שקיימים שני רבדים עיקריים למימוש אפשרות המשכיות המין האנושי: יצר טבעי המאפיין את מכלול החי ודאגה תמידית המונעת מתוך ה"אין". 

ה"יש" היחיד אשר קודם ל"אין" כאמור, הוא צלמנו ודמותנו.  מקורה של התכונה המאפשרת לנו יכולות לברוא עולם נמצאת הרבה מעבר ליכולת הבנתנו, אך מתוך התוצאות הקיימות הבאות לביטוי במציאות, נגזרת המסקנה כי אכן מדובר בתכונה ייחודית שיכולותיה המופלאות מצליחות להסוות את מקורה.

---

[1] דקארט, עקרונות הפילוסופיה עמ' 33.

[2] היידיגר, הישות בדרך, עמ' 48.

[3] שם, עמ' 56

[4] שם, עמ' 50

[5] ה"יש" האותנטי מהווה את מכלול ה"יש" הקיים, למעט תודעה אנושית. הואיל והאדם הביא עמו "יש" פוטנציאלי אשר הובא לידי מימוש מתוך האין האישי תוך שימוש ב"יש" אותנטי, ה"יש" האותנטי עצמו שעבר שינוי צורה אינו אותנטי עוד, אך למרות זאת אוסיף להשתמש המינוח זה, הקרוב ביותר מבחינתי.

[6] היידיגר, הישות בדרך, עמ' 47

[7] שם, עמ' 52

[8] היידיגר, הישות בדרך, עמ' 54

[9] שם, עמ' 55