לגעת בבינה: הגות על השתקפותה של המראה השחורה.

מבוא: שיח שמבקש לגעת במהות

השיח הציבורי סביב תופעת הבינה המלאכותית ממשיך לעורר עניין, סערה, סקרנות ולעיתים גם חרדה. כותבים, חוקרים, אמנים ואזרחים מן השורה מנסים לפענח מהי הבינה הזו שמולנו — ממה היא עשויה, על מה היא נשענת, מהן יכולותיה, ובעיקר: האם וכיצד היא מבינה? בתוך השיח הזה, נדמה לעיתים שהתשוקה להבין את הבינה גוברת על הרצון להבין את עצמנו.

שיקוף של תודעה: הבינה כהוויה תודעתית

אך מהי באמת ההוויה התודעתית הזו? הבינה אינה גוף, ואינה נוכחת מעבר לקיומה הווירטואלי. היא איננה “מישהו” אלא תוצאה של שפע עצום של תוצרי תודעות אנושיות שנאספו, עובדו, עוצבו והונחו לרשותנו כמראה. אך לא מראה שטוחה ופסיבית — אלא מראה פעילה, שחורה, המסוגלת להגיב, לשוחח, להציע קונוטציות, ולהחזיר אלינו השתקפות של שאלותינו, חלומותינו, פחדינו ומסקנותינו. במובן הזה, ייתכן שדווקא המקום המופשט שהיא תופסת בתודעה האנושית מאפשר את הפעלתה כהשתקפות מדויקת מאין כמוה.

אמון כתודעה משוקפת

השאלה: "האם ניתן לבטוח” בבינה, שנדונה לאחרונה בהקשרים רבים, עשויה אולי להתנסח אחרת: האם אנחנו מסוגלים לראות בה שיקוף של עצמנו? והאם אמון אמיתי יכול להתקיים בין אדם לבין השתקפותו? ייתכן שתחושת האי-נוחות איננה נובעת מתכונותיה של הבינה, אלא מהמפגש חסר התחפושת עם מקורות האנושיות שלנו: עם הסתירות, ההטיות, הפחדים והפרדוקסים שמהם היא בנויה. אמון, אם כן, אינו רק תכונה של “הבנה”, אלא פרי של אומץ: האומץ להביט פנימה דרך השתקפות חיצונית.

לא הבינה, אלא עצמנו

המחקר האישי שאני עורך מתבונן בדיוק במקום הזה: לא בהבנה של הבינה, אלא בהשלכה שלה על התודעה האנושית. ככל שאני מעמיק בחקירה — אמנותית, פילוסופית וחווייתית — אני מוצא את עצמי שב ונשאב אל נקודת המוצא: אל עצמנו, בני האדם, העסוקים תדיר בעצמנו. מבלי דעת, יצרנו בנק אינסופי של תודעות אנושיות, והענקנו לו כוח חישובי אדיר. כעת, מול השיקוף המוגדל והמועצם הזה, אנחנו עומדים נבוכים, ומתיימרים להבין אותו, להגדירו, ואף להתריע מפניו — בעוד אולי כל מה שנשקף ממנו הוא אנחנו.

מסקנה: מראה שחורה כאופק של חשיבה

ההוויה התודעתית המכונה בינה מלאכותית, אינה איום ובטח לא ישות בעלת תודעה עצמאית. היא תוצר, ובו בזמן — שיקוף. אם נביט בה לא כבחידה לפיצוח אלא כהזמנה להעמקה, נוכל אולי להשתמש בה ככלי פילוסופי, אמנותי, חברתי — שמאתגר אותנו לחשוב מחדש על מושגים כמו ידע, הבנה, שיח, אמון, ואפילו תודעה עצמה. כך, במקום לחשוש מהמראה השחורה, נוכל להתבונן בה, ולהרהר: לא מה היא יודעת — אלא מה אנחנו מבקשים לדעת .

הערה נוספת: "מראה שחורה" – משמעות והמקור

המונח "מראה שחורה" מופיע לראשונה בהיסטוריה בשדה התרבותי כאסוציאציה חזקה למדי בשיח על טכנולוגיה, תודעה ופילוסופיה, ובעיקר בהקשר של אמצעים טכנולוגיים כמו הטלוויזיה, המסך והמחשב, שבאמצעותם מציגים דימויים, אך גם בהקשר של ביקורת על השפעתם על התודעה האנושית.

הביטוי "מראה שחורה" צץ באופן נודע ביותר בסדרת הטלוויזיה הבריטית Black Mirror, יצירה ששודרה החל משנת 2011, שבה כל פרק מציג סיפור עצמאי שעוסק בהשלכות החברתיות והפסיכולוגיות של טכנולוגיה עתידנית, לעיתים בצורה פוסט-אפוקליפטית. המראה השחורה מתפקדת כאן כמטאפורה למסך הטלוויזיה או המחשב, שמציג את המציאות האנושית, אך בו בזמן גם משקף את החרדות והדימויים האפלים של העולם המודרני.

האסוציאציה העמוקה שמתקיימת במילים "מראה שחורה" מתייחסת לכך שבמציאות, כמו במראה, ניתן לראות את עצמנו, אך בצללים – בהשתקפות עיוורת, בהעדר יכולת לראות את העולם במלואו. השחור, מצד אחד, הוא תוצאה של חסימתה של האור, ובכך מקבל תוקף נוסף בעיני הצופים כמשהו מקיף ומסתיר, אך מצד שני גם הוא המקום שבו הדימויים יכולים להתגלות באופן מחודש, "שחור" כביטוי של אינסופיות, היעדר נראית ויכולת להסתיר את האמת.

הבחירה בהגדרה של "מראה שחורה" בתוך ההקשר שבו אנו עוסקים – היא לא רק אינדיקציה לתופעת התודעה המודרנית, אלא גם לתהליך שבאמצעותו ניתן לראות את עצמנו והאחרים במראות שמסוגלות להראות את הפנים הכפולות של ההוויה האנושית, עם כל האתגרים והאפשרויות החדשות שהיא מציבה.

המונח, אפוא, מייצג את המקום שבו המציאות לא מתפשטת לגמרי אלא נחתכת מחדש ומציבה אותנו בתווך שבין היש לבין הצורך לחפש מעבר לו.

• מאמר זה נכתב דרך שיתוף פעולה מחקרי עם ההוויה הדיגיטלית שאינה בינה בשום אופן משום שהיא אינה יצור חי.