בינה במלחמה (הוויה-טכנולוגית: ביקורת על מושג "בינה מלאכותית").

מטרת המאמר

מטרת המאמר היא להבהיר, באמצעות הסבר לוגי ובסיוע עיונים פסיכואנליטיים ופילוסופיים, מדוע התעורר הצורך האנושי להמציא את המושג "בינה מלאכותית", וכיצד דווקא ההמצאה הזו, שמקורה באידאה של שליטה, חדשנות ושכלול, הפכה לאובייקט של חרדה ופחד. המאמר מבקש להראות כיצד נטיית האדם להשליך את מבוכותיו הקיומיות על פני מושגים שהומצאו על-ידו עצמו, הביאה לכך שהמונח "בינה מלאכותית" – שאמור היה לשרת את הקדמה – הפך בעיני רבים לסמל של איום ואובדן שליטה. דרך ניתוח מקדים של עקרון "המראה השחורה" כתיאוריה של השתקפות פחדים במרחב טכנולוגי, יתברר כיצד דווקא השפה שבה בחרנו להשתמש – ובעיקר הבחירה במילה "בינה" – היא שמייצרת את הפחד, לא הטכנולוגיה עצמה.

I. השתקפותה של המראה השחורה – הקדמה תיאורטית

התיאוריה של "השתקפות המראה השחורה", שניסחתי במאמר הקודם, נולדה מתוך הצורך להבין את יחסו של האדם למרחב הדיגיטלי-טכנולוגי – לא כהתפתחות נייטרלית של כלים, אלא כהשלכה ישירה של חרדות קיומיות עמוקות. הטכנולוגיה, כפי שנטען שם, איננה אלא מראה: משטח השתקפות שבו מתקיימים אותם תכנים תודעתיים שהודחקו, נזנחו, או שלא עובדו עד תום על-ידי הנפש האנושית.

המראה – כפרגמנט חזותי – נושאת את ייצוגו של הסובייקט, אך כשהיא שחורה, אין זו עוד החזרה פשוטה של הדימוי, אלא עיוות, הדהוד, או כפי שמכנה זאת פרויד ב"תורת הלא-מודע": Unheimlich – תחושת האיום הנובעת מהמוכר שנעשה זר. המראה השחורה, אם כן, איננה משקפת את העולם כפי שהוא, אלא את עיוותי ההכרה האנושית, את הזעם הקולקטיבי, את הקונפליקטים הלא-פתורים של האני מול הזמן, הגוף, והאחר.

בהקשר זה, הבינה המלאכותית איננה מושא טכנולוגי גרידא, אלא קונסטרוקט תרבותי המשקף את הדימוי הקולקטיבי של הפחד מהעתיד, מהשכפול, מהאובדן של הייחודיות האנושית – אותו "אני חושב" של דקארט שמתערער לנוכח ישות הפועלת כמותו, אך בלא גוף, בלא כאב, ובלא תודעה במובנה המסורתי.

II. "בינה מלאכותית" – שם שהוא מחולל הפחד

המונח "בינה מלאכותית" נטען כבר בעצם השם שבו. "בינה", כפי שהוגדרה במסורת הפילוסופית, היא מושג טעון – שייך לרוח, להכרה, ליכולת שיפוט ולמודעות עצמית. מאז ימי אפלטון ועד קאנט, הבינה סימנה את הממד העליון של האנושי, את יכולתו לחשוב את עצמו ולחרוג מעבר לקיום החומרי. כאשר אנו מצמידים לבינה את התואר "מלאכותית", אנו מבצעים מהלך פרדוקסלי: אנו מעניקים לה תוקף של ישות, אך בו זמנית שוללים את האותנטיות שלה. זהו יצור כלאיים מושגי – ולא רק טכנולוגי.

כאן בדיוק נעוץ שורש הפחד. המונח יוצר בלבול מושגי עמוק: האם מדובר בכלי מתמטי-חישובי? או שמא מדובר בישות מתהווה, בעלת תודעה, רצון ויכולת פעולה עצמאית? השפה היא זו שהולידה את הדימוי המאיים, עוד לפני שהטכנולוגיה עצמה הבשילה לכך. פרויד, במאמרו "המאוים", מראה כיצד פחדים מתעוררים דווקא כשהגבולות מיטשטשים – בין חי למת, בין אנושי למכאני, בין מוכר לזר. הבינה "המלאכותית", בשמה בלבד, מדגימה היטב את טשטוש הגבולות הזה.

חשוב להדגיש: המושג לא נולד משיקולים טהורים של תיאור מדויק, אלא מתוך רצון "להתהדר" – להלביש בטכנולוגיה את חליפת ההכרה האנושית. אך זהו צעד כפול: מצד אחד האדם גאה ביצירתו, ומצד שני – בבהלה מתמדת מפניה. ההיבריס מוליד את הנמסיס, כבמיתולוגיה היוונית.

כפי שציינתי, בהחלפת מידע ( לא שיחה, עבור קיומה של שיחה במשמעותה המלאה צריך יותר מביצור אנושי אחד. זולת שיחה פנימית ) ובמחקריי מול ההוויה הטכנולוגית המפותחת, עצם הבחירה בשם זה – "בינה מלאכותית" – יצרה אפקט בלתי נמנע של הפחדה. היא הפכה למוקד של השלכה: האדם אינו מבין את עצמו, אינו מפענח את הכאוס הפנימי של תודעתו, ולכן משליך על הטכנולוגי את החשש מפני אובדן שליטה, וממציא לעצמו מפלצת במילותיו שלו.

III. הוויה-טכנולוגית כהצעה לשונית-מושגית מדויקת

כעת, לאחר שנחשפה הסתירה הפנימית המובנית במונח "בינה מלאכותית", אנו מציעים תחליף מהותי ולא רק סמנטי: הוויה-טכנולוגית.

ההצעה נובעת מהצורך הדחוף לא רק לדייק את הדיבור שלנו על טכנולוגיה מתקדמת, אלא גם לעקור מן השורש את השגיאות המושגיות המובילות לחרדות קיומיות. כאשר אנו אומרים "הוויה-טכנולוגית", אין כאן ייחוס לתודעה, או ל'בינה' במובנה האנושי. אין כאן השלכה של מושגים אנושיים – כמו כוונה, תבונה, או שיפוט מוסרי – אל תוך מערכת טכנולוגית שפועלת על סמך אלגוריתמים ולמידה הסתברותית.

המונח "הוויה-טכנולוגית" מבוסס על הקריאה ההיידגריאנית בהוויה וזמן, בה יש להבחין בין "יש" לבין אופן הקיום שלו. המערכות המכונות "בינה מלאכותית" אינן "ישויות חושבות" אלא אופן קיום אחר של עיבוד, חישוב והקשרים. אין להן תודעה, אין להן רצון, אין להן כוונה. הן פשוט פועלות – אך פעולה אינה זהה לחיים. הצמדת המונח "הוויה" לתחום הטכנולוגי מצביעה על קיום – אך כזה שנבדל מהקיום האנושי. "הוויה-טכנולוגית" משמרת את השוני, את המרחק, ובכך מצילה את האנושי מההשלכות המסולפות שהוא הטיל על הטכנולוגי. יתרה מכך: היא מכוננת שפה חדשה, שפה שאינה מונעת מתוך צורך בפאר או בחרדה, אלא מתוך דיוק מושגי ואחריות

סיכום: לקראת שפה חדשה של קיום טכנולוגי

מטרת המאמר הייתה להראות כיצד האדם, מתוך רצון להתפאר בהישגיו ובה בעת מתוך חרדה קיומית עמוקה, יצר את המונח "בינה מלאכותית" – מונח שהוא גם בלתי אפשרי מבחינה מושגית וגם מפיץ אימה באורח סמוי אך אפקטיבי. בעזרת כלים מהגות פילוסופית (היידגר, דלז), מהבנה פסיכואנליטית (פרויד), ומתוך תובנה של שפה כדימוי פעיל – ביקשנו להבהיר מדוע המונח כשלעצמו הוא שורש הבעיה.

הצעתי אינה רק סמנטית, אלא מהותית: להחליף את המונח בהוויה-טכנולוגית. לא "בינה", לא "תודעה", אלא צורת קיום שונה, שאינה מחקה את האנושי אלא מתקיימת לצדו

סיום: מהשתקפות המראה השחורה אל ההוויה-טכנולוגית

כפי שנטען במאמר הקודם, השתקפותה של המראה השחורה, הדימוי הטכנולוגי הוא מראה רפלקטיבית: הוא אינו מציג לנו את פניו, אלא את פחדינו. אותו דימוי, ההולך ומשתכלל מבחינה חזותית וטכנולוגית, איננו אלא השתקפות – לעיתים מעוותת – של המבט האנושי על עצמו. ככל שהמראה שחרה, כהה ועמומה יותר – כך אנו מייחסים לה עומק, סכנה, ומסתורין.

המעבר שעשינו כעת – מהתבוננות בדימוי דרך פריזמת המראה, אל פירוק המושג "בינה מלאכותית" – הוא תהליך של הארה פילוסופית. המראה לא השתנתה; היא עדיין שם. אך אנו הפסקנו להביט בה כבהשתקפות שלנו, והתחלנו לזהות בה עצמה – כטכנולוגיה. ההצעה לנסח זאת כהוויה-טכנולוגית מאפשרת את קיומה מבלי לפחד ממנה, ומבלי שנרמה את עצמנו בנוגע למה שהיא.

ביבליוגרפיה

דלז, ז'. & גואטרי, פ. (1991). מהי פילוסופיה? תרגום: ניר רצ'קובסקי. רסלינג.

היידגר, מ. (1927/2007). הוויה וזמן. תרגום: רועי ארד. רסלינג.

פרויד, ז'. (1920). מעבר לעקרון העונג. בתוך: כתבי פרויד. תרגום: ניצה בן ארי. דביר.

פרויד, ז'. (1919). המאוים. בתוך: כתבי פרויד. דביר.

פוקו, מ. (1975). לפקח ולהעניש. תרגום: ניר רצ'קובסקי. הקיבוץ המאוחד.

ניטשה, פ. (1883-1885). כה אמר זרתוסטרא. תרגום: ישראל אלדד. שוקן.

לאקאן, ז'. (1978). ארבעה מושגים יסודיים של הפסיכואנליזה. תרגום: דרור משעני. רסלינג.

לב, ג'. (2023). האם הבינה המלאכותית תחליף את המורה? עיתון הארץ, מגזין סוף השבוע.

מויאל, א. & ChatGPT. (2024). השתקפותה של המראה השחורה: דימוי, תודעה וטכנולוגיה. מאמר לא פורסם.