חגי חודש תשרי שמים דגש על ערך המשפחתיות. חג הסוכות מהווה את ההתכנסות המשפחתית האולטימטיבית למשך שבעה ימים, או חלקם. לכולנו ברור שהמשפחה מעל הכל, אולם, לעתים בחלוף חיים שלמים בהם מאמינים באמת מסוימת, לאחר מות ההורים נחשפת בצוואה אמת שונה בתכלית הבאה לביטוי גם במילים האחרונות שהותירו הורים לילדיהם וגם בירושה המדוברת.
מאז מות אבי זכה נושא הירושה והצוואה למקום בעל חשיבות יתרה בחיי, ובדרכיי, הנוהגות לתהות בניסיון תמידי ומתמיד לרדת לעומקם של דברים, אני נחשף למוזרויות ולתופעות המעוררות, לכל הפחות, סימני שאלה שמקורן באותה צוואה, אשר גרמה למלחמות שנאה עקובות מדם בקרב בני המשפחה.לכן, יש דברים שאסור לגעת[1] בהם בשום פנים ואופן.
אם תיערך בדיקה קפדנית היסטורית, לבטח יתגלה שפיסת הנייר שעליה נכתבת צוואה היא מסמך המריבה הראשון לדורותיו, כפי שרצח אחים היה הרצח הראשון – ככל הידוע לנו – משחר הדורות.
ראשית, אני בטוח ומשוכנע שעבור מרבית מבני האדם הצוואה, מעצם היותה, היא עקרונית הרבה יותר מכסף ורכוש מבחינת המשמעות האנושית המיוחסת לה גם בעיני היורשים, הרואים בה אות להערכה ולהוקרה של ההורה כלפיהם, ואף הבעת תודה למידת מסירותם הם כלפי ההורה שנפטר מן העולם. עבור ההורה זו לא אחרת מאשר "מתנת" הפרידה, המתנה האחרונה בהחלט לילדיהם.
מובן שקיימים בה רבדים רבים ונוספים, אך מטרת המאמר הנדון אינה לעסוק במנייתם, אלא בניסיון להעביר מסר רווי בהבנה וכאב לכל מי שאוזנם כרויה באשר הם.
תחילה, מן הראוי שאבהיר מהי בעיניי "צוואת האבות" המסורתית, זו הניתנת בידי ההורים לילדיהם מזה דורות.
הורים פלונים מחליטים להביא לעולם ילדים,. מכאן שמחובתם לנהוג באופן זהה ושווה כלפי כולם. לפני מעשה, עליהם לקודד בתודעתם קודים שונים בתכלית מאלה שעל פיהם חיו עד לרגע החלטתם זו, ובהם התחייבותם המוחלטת וחסרת ההתניות לדאוג לאושרו ולרווחתו של ילדם בכל מחיר. אם אין ביכולתם להתחייב לכך, נראה שהם לא מוכנים להיות הורים, ועל כן מיותר שיביאו לעולם ילד כלל ועיקר הואיל וילד אינו ניסוי וטעייה.
היה וההורים לא ינהגו כך, עלולה הצוואה להיות גלעד להנצחת היחס המבדל של ההורים כלפי האחים והיא תשקף את מידת הקרבה היתרה של ההורים לילד זה או אחר.
מנקודת ראותי, מתוך כל שלושה ילדים בממוצע, ילד אחד תמיד יהיה קרוב יותר לאחד ההורים, בשל מאפיינים מסוימים הקשורים בגנטיקה, בדמיון התנהגותי ובעוד משתנים רבים, בלתי נמנעים וטבעיים לחלוטין. בדיוק באותו האופן שבו ניתן לאהוב בעת ובעונה אחת מספר חברים ולהיקשר לחבר זה או אחר יותר מאשר לאחרים, כך גם ביחסים בין הורים לילדים. על שום הרגישות הרבה הטמונה בענייני אהבת הורים וילדיהם, רוב הציבור נרתע מלהתמודד עם השאלה "מי מהילדים אוהבים יותר" ומקיומה בכלל, והיא הופכת למשהו אחר, כמעט מפלצתי. לדידי, השאלה את מי מהילדים אוהבים יותר איננה אסורה וכלל ולא אמורה להיחשב לטאבו חברתי, להפך: יש לחשוף אותה במטרה להבין שהיא נורמטיבית, כל עוד ההורה לא מניח לרגש זה להשתלט על התנהגותו ואינו משתמש לרעה בכוחו לזכות בחזרה באהבה יתרה, מה שעלול לגרום לקנאה או לתחושות קשות אחרות בקרב שאר האחים. אכן, תפקידו של ההורה אינו פשוט כלל ועיקר. גם הילד/ה המועדפים מוכרחים לנהוג משנה זהירות ולא לנצל אהבה זו לטובתם בכלל כמעשה שאינו מוסרי ובפרט מול בני ובנות משפחתם.
הורים רבים, מפאת חולשתם או בשל חוסר ניסיון, נכשלים ושוגים רבות במישורים שונים. טעויות מסוימות משפיעות יותר, ואילו אחרות – פחות. יתרה מכך – חלק מילדים יגיבו לכישלונות אלה בצורה אחת, ואילו אחרים – בצורה אחרת. אין להורות וליחסים בין הורים לילדים חוקים חד משמעיים, ומשחר ההיסטוריה היחסים האלה ניחנו בדינמיות ובסגנונות הורות שונים ומשונים, אך בכל זאת, יש בידינו – בידי הנאורים שבינינו – מספר כלים שבעזרתם ניתן לנהוג באופן רצוי ומקובל.
אחת ה"טעויות" הנוראיות מכול בקשר לצוואות נעוצה בשימוש שהורים עושים בה כדי להשיג שליטה. הורה אשר מכל סיבה שהיא מוצא את עצמו במצב שבו הוא מחליט לנשל את ילדו מהירושה, או מאיים לנקוט דרך זו ככלי מניפולטיבי – בו ברגע עשה את הנורא מכול, בלי קשר לערך הרכוש שבו מדובר.
ובמה דברים אמורים?
על פניו, הצוואה היא מסמך חוקי אשר מפרט את אופן חלוקת הרכוש שהיה בבעלות האדם למשפחתו, או לגורמים אחרים. הא ותו לא.
האומנם?
הדבר האחרון שאדם משאיר אחריו ליורשיו –– היא הצוואה, .בין אם היא ידועה ובין אם אינה ידועה להם.
בעיניי, הצוואה היא בבחינת מכתב פרידה, מילים אחרונות, התגלמות האמת של זה שכתב אותה כמסר וכמזכרת ליקיריו החשובים מכול, אשר ממשיכים את דרכו, לאלה שהביא אותם לעולם והתחייב להיות ערב לרווחתם.
באופן עקרוני, אין זה משנה כיצד יתורגם ערכו של המסר הנ"ל לחומר, מפני שאין ערך כספי למשמעות האמתית שהוא טומן בחובו. על פי רוב אין המדובר בפרי גחמה רגעית, אלא בהעלאה על הכתב של הרהורים ומחשבות שהתגבשו לידי החלטה לאחר שקילתם לעומק, ואלה קשורים למסע המשותף רב השנים, אשר במהלכן מערכות היחסים בין הצדדים ידעו ימים טובים כרעים כאחד.
ואולם, בימינו, בהם כל דבר נמדד בכסף, איש לא יכול להימנע מסוגיה זו, ולכן, באופן חד משמעי, תרגום האמירה התוכנית לחומר הוא מעשה בלתי נמנע. משום כך, אין בכוונתי לדחוק אותו מהדיון, אלא להשתמש בו כדי להבהיר שתאבת הבצע הוא אחד היצרים ההרסניים הקיימים באנושות.
ובמה דברים אמורים? הורה שמאיים לנשל את ילדו מן הצוואה, מבצע, הלכה למעשה, המרה למילותיו האחרונות והופך אותן לכלי המבטא את הכוח הטמון במעשהו, ובכך מרוקן כל מסר אחר מתוכנו. מעתה ואילך הילד יבין שעליו לנהוג באופן מסוים כדי לזכות בצוואה, ובכך, ככל הנראה, ינהג אחרת מהדרך שבה היה בוחר לו עניין הצוואה והירושה לא היו לנגד עיניו.
זאת ועוד. הזיכרון האנושי נוהג לתעתע בכולנו, וככל שאנו מתבגרים, הוא משטה בנו יותר ויותר. כפועל יוצא מכך, אנו נוטים לייחס לפרק זמן מסוים משמעות יתרה, ובכך חוטאים לעבר ולעתים אף מבטלים את חשיבותו בטענות שונות ובאמצעות צידוקים אין סופיים. ייתכן שבפרק זמן מסוים במהלך שבעים שנות חיים ממוצע, דווקא ילד אחד היה קרוב יותר להוריו באופנים כאלה ואחרים, ואילו בעשור האחרון לחייהם ילווה אותם ילד אחר אשר יביע את דאגתו לרווחתם באופן בולט יותר. כיוון שלעניות דעתי הצוואה איננה אומדן להערכה, היא גם לא אמורה לשמש כלי לנקמה.
מטבע הדברים, רוב ההורים מרגישים צורך רב יותר "לעזור" לילד ממושמע, ומסור, כזה המשקיע בחוג המשפחתי, לעומת ילד סורר שגורם למבוכה בקרב הסביבה הקרובה ומסרב לסור לימין לפקודת הוריו ולהיות חלק מ"התכנית הכללית" שראו לנגד עיניהם עם הקמת המשפחה.
ואולם, עם כל הקושי, לא ניתן לאלף ילדים, וגם אין צורך בזה. שומה להבנות גבולות וליישמם, אך מחובתנו לחנוך לנער על פי דרכו, ויהי מה. ככה זה. אין לנו כל אפשרות אחרת, גם אם נדמה לנו שאין זה הוגן.
האם בגלל שילד אחד הסב להוריו נחת, ואילו האחר הסב להם צער – יקבל האחד דאגה הורית כזו ואילו אחיו יזכה לפחות מכך? משתמע מכך שהרבה מעבר להיות בני האנוש נוהגים באנוכיות גמורה מעצם ברצונם לכתחילה לזכות בילד משלהם שימשיך את השושלת, הם גם לא מקבלים אותו כפי שהוא, אם הוא חורג מהתבנית שהייתה בעיני רוחם. לא זו אף זו, הם למעשה מתייחסים אליו באופן שונה ודוחים אותו בשל תווים אלו ואחרים באופיו, ובסופו של עניין "גומרים" עליו לגמרי בבוא היום, כשהם מעניקים לו נתח קטן יותר מהירושה,, דהיינו, במילותיהם האחרונות ליוצאי חלציהם הם מקעקעים בנפשו לנצח נצחים את אות אכזבתם מעצם קיומו, כפי שהביאו אותו לעולם.
במרבית המקרים גם האחים עצמם אינם טומנים ידם בצלחת, ולרוב הם אלה הגורמים לשינוי ולחבלה בצוואת האבות מתוך חמדנות גרידא ולעתים מתוך הצדקה פנימית לפיה להם מגיע לקבל יותר. על שום מה ולמה? אם הענקת מזמנך, ממרצך ומיחסך הטוב להוריך במשך חייהם, הרי שהדבר נעשה מתוך חובתך המוסרית כלפיהם. גם אם מצאת את עצמך סועד הורה, בזמן שאחיך לא היו פנויים לכך, בין אם בצדק ובין אם לא.ו, יפה עשית. כעת, אל תחטא ותכפיש את אחיך, מפני שבעשותך כן, אתה מבטל את מעשה האמת שעשית והופך אותו ברגע לכלי שנועד לנגח את אחיך, ובזאת נסתם הגולל על מעשה ההקרבה והנתינה שלך, ועליו להישכח לעד. רק במידה שהוא נותר זך וטהור, הוא עתיד להיזקף לזכותך ביום מן הימים, בין אם אתה נמנה עם קהל המאמינים בו ובין אם לאו. בכל מקרה, מבחינה אתית על כל ילד לנהוג באופן מכבד ומוקיר כלפי הוריו מתוך חובה נעלה, ומכאן מה עניין מעשיהם או העדר מעשיהם של אחיו כלפי ההורים? האם משום שהנטל "נופל" רק על כתפיו הדוויות של אחד האחים עליו לזכות בתהילת עולם על חשבונם? על כל אחד מהאחים לעשות ככל שידו משגת, ועליו להשתדל להניע את אחיו לעשות כמותו מתוך מניע חיובי. אם יצליח, הרי שזכה לקרב בין אחיו להורה הנזקק, והדבר בוודאי ייזקף לזכותו כאדם וכבן משפחה.
הורה אשר בחוסר מחשבה או מתוך אילוץ ונקיטת יחס של איפה ואיפה , הפלה בין ילדיו ונגע בקדושת צוואת האבות לטובת ילד מסוים, מחובתו של ה"מופלה לטובה" לתקן את המעשה ולחלק את היתרה שווה בשווה במטרה להשרות שלום בקרב המשפחה ולהשיב את הסדר המשפחתי על כנו.
אל לנו להתעסק עם ירושת אבות. החברה מוכרחה להכריע בעניין באופן גורף ולקבוע שירושת אבות היא חלוקה שווה ומוחלטת בין האחים, בלי להשתמש בה כדי להביע עמדה כלשהי – לא בזמן החיים ובטח שלא בהיותו על ערש דווי, במילותיו האחרונות לשארי בשרו היקרים , אשר עתידים לשאת את המסר איתם עד ליום מותם, ומעבר לו.
[1] לגעת בהיבט של שינוי מהותם או הטייתם לצד מסוים מתוך גורמים וסיבות כאלה ואחרות.
אילן מויאל, אמן Ilan Moyal Artist 
כתיבת תגובה