By Ilan Moyal
In the twilight of the High Holy Days, and during times of excessive anxiety regarding our existence and our future, the longing for the coming of the Messiah intensifies. In such times, the need for a renewed and absolute recognition of the Creator by His original chosen children becomes sharper, as does the immediate necessity of bringing the tidings of the long-awaited redemption to the Chosen People.
In my attempt to seek out the historical mission regarding prophecy, I too often find myself standing above the menacing faces of many abysses. There are countless ways to disrupt a historical mission, but the real danger lies in blind faith.
The prophet/messiah has many faces because every individual chooses to see a different facet in him. Thus, even if theoretically the power of faith could construct a prophet, the act would not materialize due to the varying and contradictory data projected onto him by the believers.
Every nation possesses its own culture, language, and religion upon whose knees it was raised. Conceptually, the existence of one religion automatically negates another. Yet, almost mystically, this fact does absolutely nothing to undermine any given faith. Far beyond that: even within our own people, the factionalism shifts from East to West, and with it, the laws and perceptions change. As a Jew, I believe that until a Messiah rises who possesses the power to make all Jews adhere to the same foundational truth, the situation will not change.
So, who is this prophet?
"The Test of Being and Time of 'Zarathustra'"
Among all the metaphysical figures that have approached his essence, in my view, I chose the prophet Zarathustra as an ideal for discussing the historical mission[^1] entrusted to the redeeming Messiah. I do not refer to the Persian prophet who lived around the year 1000 BCE, but to another Zarathustra—the literary prophet, who took on flesh and blood after Nietzsche "engineered" the original one to serve the philosopher's thought and act as the messenger of his prophecy. His path and prophetic words express the entirety of Nietzsche’s views, and in his own words, they are the essence of all his writings.
The prophet has lived in a cave for about a decade, having chosen at the age of thirty to detach himself in disgust from the world of mortals.[^2] He is completely isolated, conversing only with an eagle and a serpent. His intention is to distance himself as much as possible from the conceptual and existential horrors teeming at the bottom of the mountain where his cave is hewn. His prolonged detachment testifies to his faith in the power of his prophecy and the truth of his path, according to which nothing can be changed in the existing state of affairs because the world is not yet ready. However, at the very onset of his prophecy, he commits an act that embodies the essence of his mission, leaving his cave on the slopes of the mountain to attempt to spread the word.
And so Nietzsche begins:[^3] "When Zarathustra was thirty years old he left his home and the lake of his home and went into the mountains. There he enjoyed his spirit and his solitude, and for ten years did not weary of it. But at last his heart changed,—and rising one morning with the rosy dawn, he went before the sun, and spake thus unto it: 'Thou great star! What would be thy happiness if thou hadst not those for whom thou shinest!'"
After ten years of detachment, he decided: "I would fain bestow and distribute, until the wise have once more become joyous in their folly, and the poor happy in their riches."
His belief that he was endowed with the proper intellectual tools to bring wisdom to fools and wealth to the poor lies at the foundation of his prophecy. "I am weary of my wisdom, like the bee that hath gathered too much honey; I need hands outstretched to take it."
At the end of the opening passage, the conclusion appears as a chronicle of a death foretold: "Thus began Zarathustra's down-going." The descent from the mountain reflects the irony of the prophet's word as it fails to manifest in life itself; however, Zarathustra's decline actually stemmed from a completely different factor. Nietzsche addresses a select segment of the population, which he terms the "Übermensch" (Overman), of which only rare and extraordinary individuals are worthy of being called.
In his book Beyond Good and Evil / On the Genealogy of Morals,[^4] Nietzsche details the characteristics of this heroic figure. The "Übermensch," or "the New Man," is a synthesis of the slave-man and the noble-man. In his blunt manner, Nietzsche directs his writings only to that minuscule segment of the people capable of grasping their content. Nietzsche, in fact, despises those whom he deems incapable of even approaching the barrier of understanding, and in doing so, he sabotaged Zarathustra's path. In his great despair, Zarathustra had no choice but to admit that if the absolute majority is composed of fools and complete ignoramuses, then the battle is lost from the start.
In the journey of human life, the destination does not always matter, but rather the path. However, the core failure of the prophet lies in the fact that his starting point was bestowing the gift of his virtues upon a human being he viewed as deficient, upon one who required improvement; such a prophet has no real chance of standing the test of reality.
Similar to Nietzsche, Deleuze and Guattari also believe that the use of concepts can be dangerous. In their philosophical approach to understanding the formation of philosophical concepts within the immanent plane, they do not credit their writings solely to themselves: "This is an infinite becoming of philosophy, which crosses with its history but does not merge with it. The lives of philosophers, and what is most external to their work, obey ordinary laws of succession; but their proper names coexist and shine, either as luminous points that make us pass again through the components of a concept…"[^5] But not everything is simple on the immanent plane, because it is surrounded by illusions.[^6] This "plane of consciousness," or unlimited immanent plane, referred to by Native Americans as Siguri, also generates hallucinations, false perceptions, and bad feelings in its becoming… According to them, just as Nietzsche outlined the "Four Great Errors," and Spinoza before him, it is appropriate that they too should precede by drafting a list of illusions, though this list would be infinite. They present us with the fragmentation of illusion into a triangle of the illusion of all illusions: contemplation, reflection, or communication.
Beyond this, there is the illusion of the eternal, which arises from forgetting the creation of concepts, and the confusion between concepts and propositions creates the illusion of discursiveness.
The plane of immanence is so named because it is a primary idea, a sort of substrate. Because in practice it does not function as a plane at all, "the layers of the plane of immanence separate until they oppose one another and correspond to this or that philosopher, and sometimes they precisely converge to cover quite long periods…"[^7] In another section, they describe the plane as grooved, and furthermore—even punctured, allowing the surrounding mists to pass through it. The danger of which the philosopher must be aware is that he might be the first to lose his way on the very path he himself mapped out. In their view, concepts can sometimes separate and converge—for better or for worse. What they share is the ability to restore something of transcendence and illusion because they cannot avoid it, yet at the same time, they fight against them fiercely.
The precise way they describe the plane of immanence reminded me of Heidegger's reference to the concept of the "Region." Region functions as a social field, and the orientation of Dasein is aligned with the regional regime. For instance, the phrase "in my region" functions not merely in the sense of "in my direction," but signifies the totality of things that reside or exist within a circular sphere, and thus it constitutes a region. The region is a key concept in Heidegger's philosophy and serves as a substrate, or a network of possibilities, to which Dasein tunes its orientations according to the nature of the substrate (society, culture, nation…). For us, the comprehension of dimensionality—meaning its possibility—is still unclear, and in any case, it will not be independent of objects.
While Heidegger sought a primary historical mission for the entity, Deleuze and Guattari argue the exact opposite: "It is impossible to say even what is primary," they conduct a sort of interim summary regarding the positioning of conceptual personae and aesthetic images upon psycho-social types, "and it is possible that every territory assumes a prior deterritorialization; or that, in fact, everything occurs together…"[^8]
Following their proposal to abolish the subject and dismantle the concept and the plane of immanence, the chronological discussion moves toward conceptual personae. The figure of the Idiot emerges as the most fitting possibility to serve as something other and different from the created Cogito and the image of thought presupposed for us.[^9] This same idiot is driven by "the natural light" and is similar in essence to the child in the holy "sacred saying of 'Yes'"[^10] within the context of the three metamorphoses of the spirit.
When Zarathustra responds to his conceptual brothers regarding the role of the lion in the spirit, he says: "To create new values—that, even the lion cannot yet accomplish: but to create itself freedom for new creating—that can the might of the lion do."[^11] He positions the mightiest of dragons in the likeness of the god of values, where every scale shines like gold with "Thou shalt" and "Thou shalt not." Values thousands of years old and the value of things constitute the light gleaming from the brilliance of their importance. "All values have already been created, and all created value—am I." Nietzsche treats values just as Deleuze and Guattari treat concepts. In the way they establish the concept as eternal in its essence (though not in the manner of its becoming in space), so Nietzsche knows that values are indeed eternal, but the capacity of the freedom of thought to allow itself to be that child-idiot is incomparably essential. It is important to note the fundamental differences that exist between Nietzsche's "values" and Deleuze and Guattari's "concepts": first, "values" are the product of an aesthetic image that merges with a conceptual persona and are therefore deceptive; and second, "concepts," unlike "values," do not bound their existence to providing a response measured in any way, but merely debate the essence of things without social or other value.
Philosophy, according to Deleuze and Guattari, must pass through the examination of those conceptual personae such as Zarathustra, in the shifts that occur in their essence and in alignment with the planes and the concepts themselves. However, on this plane too, one must be cautious, because they perform a necessary separation for the figure of the idiot and clarify that the old idiot is not the new idiot, and a thin thread connects them both: "as if the first had to lose his sanity so that the second could find what the first lost in advance when he gained that sanity."[^12] Ultimately, even the conceptual persona will be an unknown, a sort of subterranean being requiring search and reconstruction.
In the final part of the book, before the return home, Zarathustra encounters the "Betrayers," wherein a conversation is described between two night watchmen—old, dry, and aching men who fear the light.[^13] The first claims that God the Father does not care enough for his children compared to a flesh-and-blood father. His companion completely dismisses his words, arguing that in fact, He does not care for His children at all because He is simply too old. As the conversation continues, they demand proof of His existence.
The moment the night watchman stated that the Creator of the universe is old is the moment all possibilities for redemption were completely exhausted. This reference distinctly mirrors our attitude toward ourselves and the process of our separation from the world. Not only do we blaspheme against the Creator's decree that "unto dust shalt thou return," but in our betrayal, we mock our elders with ugliness of soul, and even abandon them at the very time they need us most. Denying the simple fact that our turn will also come—and hence we must demonstrate an exceeding care that serves our own good—is bound to be rejected. The utter fool claims that the elderly remember nothing, and are therefore unworthy, thereby justifying the abandonment. The betrayal of the Creator and our alienated attitude toward commandments like "love thy neighbor as thyself" is incomprehensible, but one must remember that the betrayers belong to humanity as a whole.
However, Nietzsche's prophet can by no means be the Messiah of the Jewish people, let alone an attentive ear to the conversation of the night watchmen, if only for the reason that already after the first discourse, Nietzsche hastens to remind the reader: "This old saint in his forest hath not yet heard that God is dead!"[^14]
Nietzsche is driven by faith in nothing but himself.
One can examine the process of "becoming a prophet" singularly, in alignment with Deleuze and Guattari, and forge a path through Nietzsche’s writings in an attempt to trace the process of his becoming. Following Deleuze and Guattari, Dr. Ohad Zehavi explains that the possibility of becoming is situated within the movement of a minority striving for change. Minoritarianism is not a static state, but a dynamic one. It is not a being or a trait, but an evolution, a trend, a becoming. "A person does not exist in a minoritarian fashion; rather, he becomes minoritarian—he becomes minority-like."[^15] Zarathustra constitutes the minority of himself, the essence of the Übermensch. He is, as stated, driven like a desiring-machine out of his own desire to quench the thirst of the other.
To describe the process of "becoming" and minoritarianism in the context of a desiring-machine, Deleuze and Guattari draw from the works of Kafka, who, in their opinion, grasped the operation of desiring-machines in the most appropriate manner among all writers. "The principle of multiple entrances" into a work constitutes the rhizome. They refuse to define actions in the conventional way, and for them, "it is not a matter of freedom versus submission, but only a line of flight, or more precisely—a simple exit."[^16] They do not seek solutions in the manner of psychoanalysis, nor do they believe in free associations. Above all, they do not seek to interpret one thing by another: "One can always establish binary relations… but that is foolish. As long as one does not see from where the system escapes and toward what it escapes, how it becomes and what component will play the role of heterogeneity—a saturated body that smuggles the whole and breaks the symbolic structure, no less than the hermeneutic interpretation… or the imaginary archetype."[^17]
They believe only in Kafka's politics, which is neither imaginary nor symbolic, in the machines themselves which are neither a structure nor a phantasm. "We believe only in the experience, without interpretation and without meanings."
So, how does a man isolating himself in a cave for about ten years conceive of offering a proposition for the absolutely correct path without being considered a complete idiot?
It is possible that the prophet does not need to be present in reality to be able to see and understand what is being done. However, in relation to the coming of the Messiah, Zarathustra is revealed as a false prophet, who was born and lived as an ordinary man, until at a certain moment, after twenty years of frustration, he chose to flee to a cave far removed from humanity, and a decade later decided that he had had enough and that the hour of his greatness had arrived. Again, as in the conversation between the two watchmen, love for humanity pales. It is overtaken by the love for his own wisdom and intellect, and ultimately it can be said that the way he judges the common folk—from whom and whose folly he fled like the ultimate coward on his way to the cave ("home," as he calls it)—is nothing but cowardice.
📚 References & Notes
[^1]: In his philosophy, Martin Heidegger describes the "historical mission" in the space of Being and Time as an overarching meaningful dynamic that is committed to the truth of the 'Is'. Heidegger, M., Being and Time, 1927.
[^2]: Originally published under the title: The Zarathustra Test of Being and Time, as a prologue to the book Time-Haunted (Raduf Hazman), Tzamaret Publishing, 2019, Israel.
[^3]: Nietzsche, F., Thus Spoke Zarathustra, First Part: Zarathustra's Prologue, § 1.
[^4]: Nietzsche, F., Beyond Good and Evil / On the Genealogy of Morals (Hebrew Edition: Schocken, 1967, translated by Israel Eldad, p. 247).
[^5]: Deleuze, G., & Guattari, F., What Is Philosophy?, Columbia University Press, New York, 1994, p. 77.
[^6]: Ibid., p. 68.
[^7]: Ibid., p. 76.
[^8]: Ibid., p. 86.
[^9]: Ibid., p. 79.
[^10]: Nietzsche, F., Thus Spoke Zarathustra, First Part: On the Three Metamorphoses.
[^11]: Ibid.
[^12]: Deleuze, G., & Guattari, F., What Is Philosophy?, p. 80.
[^13]: Nietzsche, F., Thus Spoke Zarathustra, Fourth Part: The Ass-Festival.
[^14]: Ibid., First Part: Zarathustra's Prologue, § 2.
[^15]: Zehavi, O., Minoritarianism, Tel Aviv University, p. 94.
[^16]: Deleuze, G., & Guattari, F., Kafka: Toward a Minor Literature, University of Minnesota Press, 1986, p. 32.
[^17]: Ibid., p. 33.
נביא את המשיח[1]
מאת: אילן מויאל
בשלהי ימים נוראים ובעתות של דאגה יתרה על אודות קיומנו ועתידנו, מתעצמת הכמיהה לבוא המשיח. בעתות כאלה מתחדד הצורך בהכרה המחודשת והמוחלטת של בורא עולם בבני בחירתו הראשונים, כמו גם הצורך המיידי בהבאת בשורת הגאולה המיוחלת לעם הנבחר.
בניסיוני לתור אחר השליחות ההיסטורית בעניין הנבואה, אני לעתים קרובות מדי מוצא עצמי ניצב מעל פניהם המאיימים של תהומות רבים. קיימות אינספור דרכים לשבש שליחות היסטורית, אך הסכנה הממשית טמונה באמונה עיוורת.
הנביא/משיח הוא בעל פנים רבות מפני שכל אדם בוחר לראות פן אחר בו, כך שגם אם תיאורטית בכוחה של אמונה לייצר נביא, המעשה לא יתאפשר בשל הנתונים השונים והסותרים הנשלחים אליו מהמאמינים.
לכל עם תרבות, שפה ודת משלו שעל ברכיהם התחנך. רעיונית, קיומה של דת אחת מבטלת את חברתה אוטומטית. אבל באופן מיסטי כמעט, אין בנתון זה מאומה כדי לערער אמונה כלשהי. הרבה מעבר לכך: גם בתוך עמנו ההתפלגות נעה ממזרח למערב ועמה משתנים החוקים והתפיסות. כיהודי סבורני כי עד שלא יקום המשיח שיהיה בכוחו לגרום לכל היהודים לדבוק באותה האמת הבסיסית המצב לא ישתנה.
ובכן, מיהו אותו נביא?
"מבחן היות והזמן של "זרתוסטרא"
מבין כל הדמויות המטאפיזיות שהתקרבו, לדידי, למהותו, בחרתי בנביא זרתוסטרא כאידיאל לדיון על אודות השליחות ההיסטורית[i] שעליה אמון המשיח הגואל. כוונתי לא לנביא הפרסי שחי בסביבות שנת האלף לפני הספירה, אלא לזרתוסטרא אחר, לנביא הספרותי, שקרם עור וגידים לאחר שניטשה "הנדס" את זה המקורי, כך שישרת את הגותו של הפילוסוף וישמש כשליח נבואתו. דרכו ודברי נבואתו מביעים את מכלול השקפותיו של ניטשה, ולדבריו הם תמצית כתביו כולם.
הנביא מתגורר במערה זה כעשור, לאחר שבגיל שלושים בחר להתנתק בתחושת גועל מעולם הבריות.[ii] הוא מבודד לחלוטין ומשוחח עם נשר ונחש. בכוונתו להתרחק עד כמה שניתן מהזוועות הרעיוניות והקיומיות הרוחשות בתחתית ההר שבו חצובה מערתו. התנתקותו הממושכת מעידה על אמונתו בכוח נבואתו ובאמיתות דרכו, שלפיה לא ניתן לשנות מאומה במצב הקיים מפני שהעולם עדיין אינו מוכן. ואולם, כבר בפתח נבואתו הוא עושה מעשה שמגלם את מהותה של שליחותו, ויוצא ממערתו שבשיפולי ההר כדי לנסות ולהפיץ את הבשורה.
וכך פותח ניטשה: [iii] "כשהיה זרתוסטרא בן שלושים עזב את ארץ מולדתו ואת אגם מולדתו והלך אל ההרים. כאן התענג על רוחו ועל בדידותו ולא נלאה עשר שנים. עד אשר נהפך לבבו, ובוקר אחד השכים כעלות השחר ונעמד לפני השמש ואמר לה: "הוי, כוכב גדול, מה היה אושרך לולא היו לך אלה אשר אתה מאיר להם!"
לאחר עשר שנות התנתקות החליט כי: "רוצה אני לתת מתנות עוד ועוד ולחלק, עד אשר שוב ישמחו החכמים שבקרב בני האדם בסכלותם ושוב ישמחו העניים בעושרם."
אמונתו כי הוא ניחן בכלים השכליים הראויים להביא בינה לכסילים ועושר לעניים נמצאת ביסוד התשתית לנבואתו. "קצתי בחוכמתי, כדבורה אשר אספה דבש יותר מדי, זקוק אני לידיים המושטות."
בסיפא של הפסקה הראשונה מופיע הסוף ככרוניקה של מוות הידוע מראש: "כך החלה ירידתו ושקיעתו של זרתוסטרא." הירידה מן ההר משקפת את האירוניה של דבר הנביא כפי שאינו בא לביטוי בחיים עצמם, ואולם שקיעתו של זרתוסטרא נבעה למעשה מגורם שונה לגמרי. ניטשה פונה לפלח נבחר מהאוכלוסייה, שאותו הוא מכנה ה"על-אדם", שבודדים ויחידי סגולה ראויים להיקרא כך.
בספרו "מעבר לטוב ולרוע, לגניאולוגיה של המוסר"[iv] מפרט ניטשה את מאפייניה של הדמות ההרואית. ה"על-אדם", או "האדם החדש" הוא שילוב בין האדם העבד לאדם האציל. בדרכו הבוטה מכוון ניטשה את כתביו רק לאותו פלח מזערי בעם שיבין את תוכנם. ניטשה למעשה בז לאלה שלדידו אינם מסוגלים אפילו להתקרב למחסום ההבנה, ובזאת הכשיל את דרכו של זרתוסטרא, שבייאושו הגדול לא נותר לו אלא להודות כי אם הרוב המוחלט מורכב מכסילים ואווילים גמורים, הרי שהקרב אבוד מראש.
במסע החיים האנושי, היעד אינו תמיד משנה אלא הדרך, ואולם עיקר כישלונו של הנביא טמון בעובדה שנקודת המוצא שלו הייתה הענקת מתנת סגולותיו לאדם החסר בעיניו, לזה הדרוש שיפור; לנביא שכזה אין סיכוי של ממש לעמוד במבחן המציאות.
בדומה לניטשה, גם דלז וגואטרי סבורים כי השימוש במושגים עלול להיות מסוכן. בדרכם ההגותית להבנת התהוותם של המושגים הפילוסופיים במישור האימננטי הם אינם זוקפים רק לזכותם את כתביהם: "זוהי התהוות אינסופית של הפילוסופיה, המצטלבת עם ההיסטוריה שלה אך אינה מתמזגת עמה. חייהם של הפילוסופים, וכל מה שנמצא מחוץ ליצירתם, מציית לחוקים רגילים של רצף; אך שמותיהם הפרטיים קיימים יחדיו ונוצצים, בין כנקודות זוהרות הגורמות לעבור שוב דרך מרכיביו של מושג…"[v] אך לא הכול פשוט במישור האימננטי, משום שהוא מוקף באשליות.[vi]אותו "מישור התודעה", או מישור אימננטיות בלתי מוגבל, המכונה בפי האינדיאנים בשם סיגורי, מחולל בהתאוותו גם הזיות, תפיסות שגויות, תחושות רעות… לדבריהם, כפי שניטשה ערך את "ארבע הטעויות הגדולות", ולפניו שפינוזה, כך ראוי שאף הם יקדימו ויערכו את רשימת האשליות, אך רשימה זו תהה אינסופית. הם מציבים בפנינו את פירוקה של האשליה לכדי משולש של אשליית כל האשליות: ההתבוננות, או של ההרהור, או של התקשרות.
מעבר לכך ישנה אשליית הנצחי הנוצרת מתוך שכחת יצירת המושגים, ובלבול בין מושגים לבין טענות יוצר את אשליית השיחניות.
מישור האימננטיות מכונה כך על שום היותו רעיון ראשוני, מעין מצע. משום שבפועל אינו מתפקד כמישור כלל ועיקר, "שכבותיו של מישור האימננטיות נפרדות עד שהן נוגדות זו את זו ומתאימות לפילוסוף זה או אחר, ולעתים הן דווקא מתלכדות כדי לכסות פרקי זמן ארוכים למדי…"[vii] ובחלק אחר הם מתארים את המישור כמרודד, ויתרה מכך – אף מנוקב, והערפילים המקיפים אותו יכולים לעבור דרכו. הסכנה אשר אליה הפילוסוף מוכרח להיות מודע היא שהוא עלול להיות הראשון שיאבד באותה הדרך שהתווה בעצמו. מבחינתם המושגים יכולים לעתים להיפרד ולהתלכד – לטוב ולרע. המשותף להם הוא היכולת לשקם משהו מן הטרנסצנדנטיות ומן האשליה משום שאינם יכולים להימנע מכך, אך בה בעת הם נלחמים בהן בחירוף נפש.
האופן שבו הם מתארים את מישור האימננטיות לדקויותיו הזכיר לי את התייחסותו של היידיגר למושג "אזור". Region מתפקד כשדה חברתי וההתכווננות של הדה-זיין היא בהתאם למשטר האזורי. למשל המושג "באזור שלי" לא מתפקד רק במשמעות של "בכיוון שלי" אלא למכלול הדברים שנמצאים, או שרויים בספרה מעגלית, ועל כן הוא מהווה אזור. האזור הוא מושג מפתח בהגותו של היידיגר ומשמש כמצע, או כרשת של אפשרויות, אשר אליו הדה-זיין מכוונן את התכווננויותיו בהתאם למהות המצע (חברה, תרבות, לאום…) עבורו תובנת הממדיות, כלומר אפשרותה, עדיין לא ברורה לנו ובכל מקרה היא לא תהיה בלתי תלויה באובייקטים .
בעוד היידיגר ביקש שליחות היסטורית ראשונית עבור הישות, דלז וגואטרי טוענים את ההפך המוחלט: "אי-אפשר לומר אפילו מה זה ראשוני," הם מבצעים מעין סיכום ביניים בעניין העמדת דמויות מושגיות ודימויים אסתטיים על טיפוסים פסיכו-סוציאליים, "וייתכן שכל טריטוריה מניחה דה-טריטוריאליזציה מקדימה; או שבעצם הכול מתרחש יחד…"[viii]
לאחר הגשתם את הצעת ביטול הסובייקט, פירוק המושג ומישור האימננטיות, הדיון הכרונולוגי ממשיך לעבר דמויות מושגיות. דמותו של האידיוט עולה כאפשרות מתאימה ביותר לשמש כמשהו אחר ושונה מהקוגיטו שנוצר ודימוי המחשבה המונח לנו מראש.[ix] אותו אידיוט מונע מתוך "האור הטבעי" ודומה במהותו לילד ב"אמירת "כן" קדושה"[x] בהקשר של שלושת הגלגולים העקרוניים.
כשזרתוסטרא משיב לאחיו הרעיוניים לגבי תפקידו של האריה ברוח, הוא אומר "לברוא ערכים חדשים – זאת גם האריה אינו יכול: אבל לברוא לעצמה (לרוח האריה), חופש לבריאה חדשה – זאת יכולה עוצמת האריה." [xi] הוא מעמיד את האדיר בדרקונים בדמות אלוהי הערכים, כשכל קשקש זוהר כזהב "עשה ואל תעשה". ערכים בני אלפי שנים וערך הדברים, הוא האור הבוהק מזוהר חשיבותם. "כל הערכים כבר נבראו וכל ערך שנברא – אני הוא". ניטשה מתייחס לערכים כפי שדלז וגואטרי מתייחסים למושגים. באופן שבו הם מעמידים את המושג כנצחי במהותו (אך לא באופן התהוותו במרחב), כך ניטשה יודע שהערכים אמנם נצחיים, אך יכולת חופש המחשבה לאפשר לעצמה להיות אותו ילד-אידיוט מהותית לעין ערוך. חשוב לציין גם את ההבדלים העקרוניים הקיימים בין "הערכים" של ניטשה לבין "המושגים" של דלז וגואטרי; ראשית, "הערכים" הם תולדה של דימוי אסתטי אשר מתמזג עם דמות מושגית ולכן מתעתעים, ושנית "המושגים", להבדיל מ"ערכים", אינם מחייבים את ישותם למתן מענה אשר נמדד באופן כלשהו, אלא רק דן במהות הדברים ללא ערך חברתי או אחר.
הפילוסופיה, לדברי דלז וגואטרי, מוכרחה לעבור דרך העיון באותן דמויות מושגיות כגון זרתסוטרא, בהשתנויות שחלות במהותן ובהתאמה למישורים ובהתאם למושגים עצמם. אולם, גם במישור זה יש להיזהר, מפני שהם מבצעים מעין הפרדה מתבקשת לדמות האידיוט ומבהירים כי האידיוט הישן אינו האידיוט החדש וחוט דק מחבר בין שניהם: "כאילו היה על הראשון לאבד את שפיותו כדי שהשני ימצא את שהראשון איבד מראש בשעה שזכה באותה שפיות."[xii] בסופו של דבר, גם הדמות המושגית תהיה בגדר נעלם, מעין הוויה תת-קרקעית הזקוקה לחיפוש, לשחזור.
בחלק האחרון בספר, לפני השיבה הביתה, פוגש זרתוסטרא ב"בוגדים", ובו מתוארת שיחה בין שני שומרי הלילה, זקנים יבשים ודואבים, אשר יראים מפני האור.[xiii] הראשון טוען שבורא עולם האב אינו דואג די לילדיו בהשוואה לאב בשר ודם. בן שיחו מבטל את דבריו מכול וכול וטוען שלמעשה הוא אינו דואג לילדיו כלל ועיקר מפני שהוא זקן מדי. בהמשך השיחה הם מבקשים הוכחה לקיומו.
הרגע שבו שומר הלילה פתח ואמר כי בורא עולם זקן הוא הרגע שבו כלו כל האפשרויות לגאולה כולן. התייחסות זו משקפת במובהק את התייחסותנו לעצמנו ולתהליך היפרדותנו מהעולם. לא רק שאנו כופרים בהחלטת הבורא "כי לעפר נשוב", אלא שבכפירתנו אנו מזלזלים בזקנינו בכיעור הנפש, ואף זונחים אותם בזמן שבו הם זקוקים לנו יותר מכול. הכחשת העובדה הפשוטה שגם תורנו בוא יבוא, ומכאן שעלינו לגלות דאגה יתרה שתשרת את טובתנו שלנו, דינה להידחות. השוטה הגמור טוען כי הזקנים אינם זוכרים דבר, ולכן אינם ראויים, ובכך מצדיקים את הנטישה. הכפירה בבורא ויחסנו המתנכר למצוות כמו "ואהבתך לרעך כמוך" בלתי נתפסת, אבל יש לזכור שהבוגדים הם בני האנושות כולה.
אולם, הנביא של ניטשה אינו יכול להיות בשום אופן משיחו של העם היהודי, ולא כל שכן אוזן קשבת לשיחתם של שומרי הלילה, ולו מהסיבה שכבר לאחר השיח הראשון, ניטשה ממהר להזכיר לקורא: "אל הקדוש הזקן הזה ביער שלו עדיין לא הגיע השמועה שאלוהים מת!"[xiv]
את ניטשה לא מניעה אמונה במאומה זולת הוא עצמו.
ניתן לבחון את המהלך של "היעשות נביא" סינגולארית, בהתאמה לדלז וגואטרי, ולפלס דרך בין כתביו של ניטשה בניסיון התחקות אחר תהליך היעשותו. בהמשך לדלז וגואטרי, מסביר ד"ר אהד זהבי כי האפשרות להיעשות נתונה בתוך מגמה של מיעוט החותר לשינוי. מינוריות היא לא מצב סטטי, אלא דינמי. היא לא הוויה או תכונה, אלא התהוות, מגמה, היעשות. "אדם אינו מתקיים באורח מינורי, אלא הוא נעשה מינורי – נעשה מיעוטי."[xv] זרתוסטרא מהווה את המיעוט של עצמו, תמציתו של העל-אדם. הוא כאמור מונע כמכונה משתוקקת מתוך התשוקה של עצמו להרוות את צימאונו של הזולת.
כדי לתאר את המהלך של "היעשות" ומינוריות בהקשר של מכונה משתוקקת, דלז וגואטרי יוצאים מתוך יצירותיו של קפקא, אשר לדעתם מבין מכלול הכותבים הוא תפס את אופן פעולתן של המכונות המשתוקקות בדרך המתאימה ביותר. "עקרון הכניסות המרובות" לתוך יצירה מהוות את הריזום. הם מסרבים להגדיר פעולות בדרך המקובלת ומבחינתם "לא מדובר בחירות לעומת כניעות, אלא רק בקו מילוט, או ליתר דיוק –במוצא פשוט."[xvi] הם אינם מחפשים פתרונות כדרכה של הפסיכואנליזה, ואינם מאמינים באסוציאציות חופשיות. יותר מכול הם אינם מבקשים לפרש דבר אחד באחר: "תמיד אפשר לכונן יחסים בינאריים… אך זה טיפשי. כל עוד לא רואים מאין המערכת חומקת ולעבר מה היא חומקת, כיצד היא מתהווה ואיזה רכיב ישחק את תפקיד ההטרוגניות – גוף מרווה שמבריח את המכלול ושובר את הסטרוקטורה הסימבולית, לא פחות מאשר את הפרשנות ההרמנויטית… או את הארכיטיפ הדמיוני."[xvii]
הם אינם מאמינים אלא רק בפוליטיקה של קפקא, שאיננה דמיונית ואיננה סימבולית, במכונות עצמן אשר אינן לא סטרוקטורה ולא פנטזמה. "אנחנו מאמינים רק בחוויה, בלי אינטרפרטציה ובלי משמעויות".
ובכן, כיצד מעלה על דעתו אדם המסתגר במערה כעשר שנים לפנות בהצעה לראיית הדרך הנכונה בהחלט מבלי להיחשב לאידיוט גמור?
ייתכן שהנביא אינו זקוק להיות נוכח במציאות כדי שיהיה ביכולתו לראות ולהבין את הנעשה. ואולם, ביחס לביאת המשיח מתגלה זרתוסטרא כנביא של שקר, שנולד וחי כאחד האדם, עד שברגע מסוים, לאחר עשרים שנות תסכול, בחר לברוח למערה מרוחקת מהאנושות, וכעבור עשור נוסף החליט שדי לו ושהגיעה שעת גדולתו. שוב, כמו בשיחה שבין שני השומרים, אהבת האדם מתגמדת. גוברת עליה אהבת חוכמתו ותבונתו שלו, ובסופו של דבר ניתן לומר שהדרך שבה הוא שופט את פשוטי העם, אשר מהם ומכסילותם הוא נמלט כאחרון מוגי הלב בדרכו אל המערה, ("הבית", כלשונו), היא פחדנות, ותו לא.
[i] במשנתו, מרטין היידיגר מתאר את ה"שליחות ההיסטורית" במרחב היות והזמן כמחוללת בעלת משמעות עילאית אשר בשליחותה מחויבת לאמת ה'יש'. Heidegger, M., Being and Time, 1927.
[ii] "מעבר לטוב ולרוע, לגניאלוגיה של המוסר", 1967, שוקן, תרגום: ישראל אלדד.
[iii] "כה אמר זרתוסטרא", תרגום: אילנה המרמן, 2010, עם עובד, עמוד 53.
[iv] "מעבר לטוב ולרוע, לגניאולוגיה של המוסר", עמ' 247.
[v] "מהי פילוסופיה?",דלז, גואטרי, עמ' 77.
[vi] "שם", עמ' 68.
[vii] "שם", עמ' 76.
[viii] "שם", עמ' 86.
[ix] "שם", עמ' 79.
[x] "כה אמר זרתוסטרא", ניטשה, פ, עמ' 72.
[xi] "שם", עמ' 73.
[xii] "מהי פילוסופיה?", עמ' 80.
[xiii] "כה אמר זרתוסטרא", עמוד 270.
[xiv] "שם", עמוד 56.
[xv] אהד זהבי, "מינוריות", אוניברסיטת ת"א 94.
[xvi] דלז וגואטרי, "לקראת ספרות מינורית", עמ' 32.
[xvii] "שם", עמ' 33.
[1] [1] במקור: מבחן היות והזמן של זרתוסטרא, פורסם כפרולוג בספר "רדוף-הזמן." הוצאת צמרת, 2019, ישראל.
להשאיר תגובה