נביא את המשיח

נביא את המשיח[1]

בשלהי ימים נוראים ובעתות של דאגה יתרה על אודות קיומנו ועתידנו, מתעצמת הכמיהה לבוא המשיח. בעתות כאלה מתחדד הצורך בהכרה המחודשת והמוחלטת של בורא עולם בבני בחירתו הראשונים, כמו גם הצורך המיידי בהבאת בשורת הגאולה המיוחלת לעם הנבחר.

בניסיוני לתור אחר השליחות ההיסטורית בעניין הנבואה, אני לעתים קרובות מדי מוצא עצמי ניצב מעל פניהם המאיימים של תהומות רבים. קיימות אינספור דרכים לשבש שליחות היסטורית, אך הסכנה הממשית טמונה באמונה עיוורת.

הנביא/משיח הוא בעל פנים רבות מפני שכל אדם בוחר לראות פן אחר בו, כך שגם אם תיאורטית בכוחה של אמונה לייצר נביא, המעשה לא יתאפשר בשל הנתונים השונים והסותרים הנשלחים אליו מהמאמינים.

לכל עם תרבות, שפה ודת משלו שעל ברכיהם התחנך. רעיונית, קיומה של דת אחת מבטלת את חברתה אוטומטית. אבל באופן מיסטי כמעט, אין בנתון זה מאומה כדי לערער אמונה כלשהי. הרבה מעבר לכך: גם בתוך עמנו ההתפלגות נעה ממזרח למערב ועמה משתנים החוקים והתפיסות. כיהודי סבורני כי עד שלא יקום המשיח שיהיה בכוחו לגרום לכל היהודים לדבוק באותה האמת הבסיסית המצב לא ישתנה.

            ובכן, מיהו אותו נביא?

"מבחן היות והזמן של "זרתוסטרא"

מבין כל הדמויות המטאפיזיות שהתקרבו, לדידי, למהותו, בחרתי בנביא זרתוסטרא כאידיאל לדיון על אודות השליחות ההיסטורית[i] שעליה אמון המשיח הגואל. כוונתי לא לנביא הפרסי שחי בסביבות שנת האלף לפני הספירה, אלא לזרתוסטרא אחר, לנביא הספרותי, שקרם עור וגידים לאחר שניטשה "הנדס" את זה המקורי, כך שישרת את הגותו של הפילוסוף וישמש כשליח נבואתו. דרכו ודברי נבואתו מביעים את מכלול השקפותיו של ניטשה, ולדבריו הם תמצית כתביו כולם.

הנביא מתגורר במערה זה כעשור, לאחר שבגיל שלושים בחר להתנתק בתחושת גועל מעולם הבריות.[ii] הוא מבודד לחלוטין ומשוחח עם נשר ונחש. בכוונתו להתרחק עד כמה שניתן מהזוועות הרעיוניות והקיומיות הרוחשות בתחתית ההר שבו חצובה מערתו. התנתקותו הממושכת מעידה על אמונתו בכוח נבואתו ובאמיתות דרכו, שלפיה לא ניתן לשנות מאומה במצב הקיים מפני שהעולם עדיין אינו מוכן. ואולם, כבר בפתח נבואתו הוא עושה מעשה שמגלם את מהותה של שליחותו, ויוצא ממערתו שבשיפולי ההר כדי לנסות ולהפיץ את הבשורה.

            וכך פותח ניטשה: [iii] "כשהיה זרתוסטרא בן שלושים עזב את ארץ מולדתו ואת אגם מולדתו והלך אל ההרים. כאן התענג על רוחו ועל בדידותו ולא נלאה עשר שנים. עד אשר נהפך לבבו, ובוקר אחד השכים כעלות השחר ונעמד לפני השמש ואמר לה: "הוי, כוכב גדול, מה היה אושרך לולא היו לך אלה אשר אתה מאיר להם!"

            לאחר עשר שנות התנתקות החליט כי: "רוצה אני לתת מתנות עוד ועוד ולחלק, עד אשר שוב ישמחו החכמים שבקרב בני האדם בסכלותם ושוב ישמחו העניים בעושרם."

אמונתו כי הוא ניחן בכלים השכליים הראויים להביא בינה לכסילים ועושר לעניים נמצאת ביסוד התשתית לנבואתו. "קצתי בחוכמתי, כדבורה אשר אספה דבש יותר מדי, זקוק אני לידיים המושטות."

            בסיפא של הפסקה הראשונה מופיע הסוף ככרוניקה של מוות הידוע מראש: "כך החלה ירידתו ושקיעתו של זרתוסטרא." הירידה מן ההר משקפת את האירוניה של דבר הנביא כפי שאינו בא לביטוי בחיים עצמם, ואולם שקיעתו של זרתוסטרא נבעה למעשה מגורם שונה לגמרי. ניטשה פונה לפלח נבחר מהאוכלוסייה, שאותו הוא מכנה ה"על-אדם", שבודדים ויחידי סגולה ראויים להיקרא כך.

בספרו "מעבר לטוב ולרוע, לגניאולוגיה של המוסר"[iv] מפרט ניטשה את מאפייניה של הדמות ההרואית. ה"על-אדם", או "האדם החדש" הוא שילוב בין האדם העבד לאדם האציל. בדרכו הבוטה מכוון ניטשה את כתביו רק לאותו פלח מזערי בעם שיבין את תוכנם. ניטשה למעשה בז לאלה שלדידו אינם מסוגלים אפילו להתקרב למחסום ההבנה, ובזאת הכשיל את דרכו של זרתוסטרא, שבייאושו הגדול לא נותר לו אלא להודות כי אם הרוב המוחלט מורכב מכסילים ואווילים גמורים, הרי שהקרב אבוד מראש.

            במסע החיים האנושי, היעד אינו תמיד משנה אלא הדרך, ואולם עיקר כישלונו של הנביא טמון בעובדה שנקודת המוצא שלו הייתה הענקת מתנת סגולותיו לאדם החסר בעיניו, לזה הדרוש שיפור; לנביא שכזה אין סיכוי של ממש לעמוד במבחן המציאות.

בדומה לניטשה, גם דלז וגואטרי סבורים כי השימוש במושגים עלול להיות מסוכן. בדרכם ההגותית להבנת התהוותם של המושגים הפילוסופיים במישור האימננטי הם אינם זוקפים רק לזכותם את כתביהם: "זוהי התהוות אינסופית של הפילוסופיה, המצטלבת עם ההיסטוריה שלה אך אינה מתמזגת עמה. חייהם של הפילוסופים, וכל מה שנמצא מחוץ ליצירתם, מציית לחוקים רגילים של רצף; אך שמותיהם הפרטיים קיימים יחדיו ונוצצים, בין כנקודות זוהרות הגורמות לעבור שוב דרך מרכיביו של מושג…"^[v] אך לא הכול פשוט במישור האימננטי, משום שהוא מוקף באשליות.^[vi]אותו "מישור התודעה", או מישור אימננטיות בלתי מוגבל, המכונה בפי האינדיאנים בשם סיגורי, מחולל בהתאוותו גם הזיות, תפיסות שגויות, תחושות רעות… לדבריהם, כפי שניטשה ערך את "ארבע הטעויות הגדולות", ולפניו שפינוזה, כך ראוי שאף הם יקדימו ויערכו את רשימת האשליות, אך רשימה זו תהה אינסופית. הם מציבים בפנינו את פירוקה של האשליה לכדי משולש של אשליית כל האשליות: ההתבוננות, או של ההרהור, או של התקשרות.

מעבר לכך ישנה אשליית הנצחי הנוצרת מתוך שכחת יצירת המושגים, ובלבול בין מושגים לבין טענות יוצר את אשליית השיחניות.

מישור האימננטיות מכונה כך על שום היותו רעיון ראשוני, מעין מצע. משום שבפועל אינו מתפקד כמישור כלל ועיקר, "שכבותיו של מישור האימננטיות נפרדות עד שהן נוגדות זו את זו ומתאימות לפילוסוף זה או אחר, ולעתים הן דווקא מתלכדות כדי לכסות פרקי זמן ארוכים למדי…"^[vii] ובחלק אחר הם מתארים את המישור כמרודד, ויתרה מכך – אף מנוקב, והערפילים המקיפים אותו יכולים לעבור דרכו. הסכנה אשר אליה הפילוסוף מוכרח להיות מודע היא שהוא עלול להיות הראשון שיאבד באותה הדרך שהתווה בעצמו. מבחינתם המושגים יכולים לעתים להיפרד ולהתלכד – לטוב ולרע. המשותף להם הוא היכולת לשקם משהו מן הטרנסצנדנטיות ומן האשליה משום שאינם יכולים להימנע מכך, אך בה בעת הם נלחמים בהן בחירוף נפש.

האופן שבו הם מתארים את מישור האימננטיות לדקויותיו הזכיר לי את התייחסותו של היידיגר למושג "אזור". Region מתפקד כשדה חברתי וההתכווננות של הדה-זיין היא בהתאם למשטר האזורי. למשל המושג "באזור שלי" לא מתפקד רק במשמעות של "בכיוון שלי" אלא למכלול הדברים שנמצאים, או שרויים בספרה מעגלית, ועל כן הוא מהווה אזור. האזור הוא מושג מפתח בהגותו של היידיגר ומשמש כמצע, או כרשת של אפשרויות, אשר אליו הדה-זיין מכוונן את התכווננויותיו בהתאם למהות המצע (חברה, תרבות, לאום…) עבורו תובנת הממדיות, כלומר אפשרותה, עדיין לא ברורה לנו ובכל מקרה היא לא תהיה בלתי תלויה באובייקטים .

בעוד היידיגר ביקש שליחות היסטורית ראשונית עבור הישות, דלז וגואטרי טוענים את ההפך המוחלט: "אי-אפשר לומר אפילו מה זה ראשוני," הם מבצעים מעין סיכום ביניים בעניין העמדת דמויות מושגיות ודימויים אסתטיים על טיפוסים פסיכו-סוציאליים, "וייתכן שכל טריטוריה מניחה דה-טריטוריאליזציה מקדימה; או שבעצם הכול מתרחש יחד…"^[viii]

לאחר הגשתם את הצעת ביטול הסובייקט, פירוק המושג ומישור האימננטיות, הדיון הכרונולוגי ממשיך לעבר דמויות מושגיות. דמותו של האידיוט עולה כאפשרות מתאימה ביותר לשמש כמשהו אחר ושונה מהקוגיטו שנוצר ודימוי המחשבה המונח לנו מראש.^[ix] אותו אידיוט מונע מתוך "האור הטבעי" ודומה במהותו לילד ב"אמירת "כן" קדושה"^[x] בהקשר של שלושת הגלגולים העקרוניים.

כשזרתוסטרא משיב לאחיו הרעיוניים לגבי תפקידו של האריה ברוח, הוא אומר "לברוא ערכים חדשים – זאת גם האריה אינו יכול: אבל לברוא לעצמה (לרוח האריה), חופש לבריאה חדשה – זאת יכולה עוצמת האריה." ^[xi] הוא מעמיד את האדיר בדרקונים בדמות אלוהי הערכים, כשכל קשקש זוהר כזהב "עשה ואל תעשה". ערכים בני אלפי שנים וערך הדברים, הוא האור הבוהק מזוהר חשיבותם. "כל הערכים כבר נבראו וכל ערך שנברא – אני הוא". ניטשה מתייחס לערכים כפי שדלז וגואטרי מתייחסים למושגים. באופן שבו הם מעמידים את המושג כנצחי במהותו (אך לא באופן התהוותו במרחב), כך ניטשה יודע שהערכים אמנם נצחיים, אך יכולת חופש המחשבה לאפשר לעצמה להיות אותו ילד-אידיוט מהותית לעין ערוך. חשוב לציין גם את ההבדלים העקרוניים הקיימים בין "הערכים" של ניטשה לבין "המושגים" של דלז וגואטרי; ראשית, "הערכים" הם תולדה של דימוי אסתטי אשר מתמזג עם דמות מושגית ולכן מתעתעים, ושנית "המושגים", להבדיל מ"ערכים", אינם מחייבים את ישותם למתן מענה אשר נמדד באופן כלשהו, אלא רק דן במהות הדברים ללא ערך חברתי או אחר.

הפילוסופיה, לדברי דלז וגואטרי, מוכרחה לעבור דרך העיון באותן דמויות מושגיות כגון זרתסוטרא, בהשתנויות שחלות במהותן ובהתאמה למישורים ובהתאם למושגים עצמם. אולם, גם במישור זה יש להיזהר, מפני שהם מבצעים מעין הפרדה מתבקשת לדמות האידיוט ומבהירים כי האידיוט הישן אינו האידיוט החדש וחוט דק מחבר בין שניהם: "כאילו היה על הראשון לאבד את שפיותו כדי שהשני ימצא את שהראשון איבד מראש בשעה שזכה באותה שפיות."^[xii] בסופו של דבר, גם הדמות המושגית תהיה בגדר נעלם, מעין הוויה תת-קרקעית הזקוקה לחיפוש, לשחזור.

            בחלק האחרון בספר, לפני השיבה הביתה, פוגש זרתוסטרא ב"בוגדים", ובו מתוארת שיחה בין שני שומרי הלילה, זקנים יבשים ודואבים, אשר יראים מפני האור.[xiii] הראשון טוען שבורא עולם האב אינו דואג די לילדיו בהשוואה לאב בשר ודם. בן שיחו מבטל את דבריו מכול וכול וטוען שלמעשה הוא אינו דואג לילדיו כלל ועיקר מפני שהוא זקן מדי. בהמשך השיחה הם מבקשים הוכחה לקיומו.

הרגע שבו שומר הלילה פתח ואמר כי בורא עולם זקן הוא הרגע שבו כלו כל האפשרויות לגאולה כולן. התייחסות זו משקפת במובהק את התייחסותנו לעצמנו ולתהליך היפרדותנו מהעולם. לא רק שאנו כופרים בהחלטת הבורא "כי לעפר נשוב", אלא שבכפירתנו אנו מזלזלים בזקנינו בכיעור הנפש, ואף זונחים אותם בזמן שבו הם זקוקים לנו יותר מכול. הכחשת העובדה הפשוטה שגם תורנו בוא יבוא, ומכאן שעלינו לגלות דאגה יתרה שתשרת את טובתנו שלנו, דינה להידחות. השוטה הגמור טוען כי הזקנים אינם זוכרים דבר, ולכן אינם ראויים, ובכך מצדיקים את הנטישה. הכפירה בבורא ויחסנו המתנכר למצוות כמו "ואהבתך לרעך כמוך" בלתי נתפסת, אבל יש לזכור שהבוגדים הם בני האנושות כולה.

אולם, הנביא של ניטשה אינו יכול להיות בשום אופן משיחו של העם היהודי, ולא כל שכן אוזן קשבת לשיחתם של שומרי הלילה, ולו מהסיבה שכבר לאחר השיח הראשון, ניטשה ממהר להזכיר לקורא: "אל הקדוש הזקן הזה ביער שלו עדיין לא הגיע השמועה שאלוהים מת!"[xiv]

את ניטשה לא מניעה אמונה במאומה זולת הוא עצמו.

ניתן לבחון את המהלך של "היעשות נביא" סינגולארית, בהתאמה לדלז וגואטרי, ולפלס דרך בין כתביו של ניטשה בניסיון התחקות אחר תהליך היעשותו. בהמשך לדלז וגואטרי, מסביר ד"ר אהד זהבי כי האפשרות להיעשות נתונה בתוך מגמה של מיעוט החותר לשינוי. מינוריות היא לא מצב סטטי, אלא דינמי. היא לא הוויה או תכונה, אלא התהוות, מגמה, היעשות. "אדם אינו מתקיים באורח מינורי, אלא הוא נעשה מינורי – נעשה מיעוטי."^[xv] זרתוסטרא מהווה את המיעוט של עצמו, תמציתו של העל-אדם. הוא כאמור מונע כמכונה משתוקקת מתוך התשוקה של עצמו להרוות את צימאונו של הזולת.

כדי לתאר את המהלך של "היעשות" ומינוריות בהקשר של מכונה משתוקקת, דלז וגואטרי יוצאים מתוך יצירותיו של קפקא, אשר לדעתם מבין מכלול הכותבים הוא תפס את אופן פעולתן של המכונות המשתוקקות בדרך המתאימה ביותר. "עקרון הכניסות המרובות" לתוך יצירה מהוות את הריזום. הם מסרבים להגדיר פעולות בדרך המקובלת ומבחינתם "לא מדובר בחירות לעומת כניעות, אלא רק בקו מילוט, או ליתר דיוק –במוצא פשוט."^[xvi] הם אינם מחפשים פתרונות כדרכה של הפסיכואנליזה, ואינם מאמינים באסוציאציות חופשיות. יותר מכול הם אינם מבקשים לפרש דבר אחד באחר: "תמיד אפשר לכונן יחסים בינאריים… אך זה טיפשי. כל עוד לא רואים מאין המערכת חומקת ולעבר מה היא חומקת, כיצד היא מתהווה ואיזה רכיב ישחק את תפקיד ההטרוגניות – גוף מרווה שמבריח את המכלול ושובר את הסטרוקטורה הסימבולית, לא פחות מאשר את הפרשנות ההרמנויטית… או את הארכיטיפ הדמיוני."^[xvii]

הם אינם מאמינים אלא רק בפוליטיקה של קפקא, שאיננה דמיונית ואיננה סימבולית, במכונות עצמן אשר אינן לא סטרוקטורה ולא פנטזמה. "אנחנו מאמינים רק בחוויה, בלי אינטרפרטציה ובלי משמעויות".

ובכן, כיצד מעלה על דעתו אדם המסתגר במערה כעשר שנים לפנות בהצעה לראיית הדרך הנכונה בהחלט מבלי להיחשב לאידיוט גמור?

ייתכן שהנביא אינו זקוק להיות נוכח במציאות כדי שיהיה ביכולתו לראות ולהבין את הנעשה. ואולם, ביחס לביאת המשיח מתגלה זרתוסטרא כנביא של שקר, שנולד וחי כאחד האדם, עד שברגע מסוים, לאחר עשרים שנות תסכול, בחר לברוח למערה מרוחקת מהאנושות, וכעבור עשור נוסף החליט שדי לו ושהגיעה שעת גדולתו. שוב, כמו בשיחה שבין שני השומרים, אהבת האדם מתגמדת. גוברת עליה אהבת חוכמתו ותבונתו שלו, ובסופו של דבר ניתן לומר שהדרך שבה הוא שופט את פשוטי העם, אשר מהם ומכסילותם הוא נמלט כאחרון מוגי הלב בדרכו אל המערה, ("הבית", כלשונו), היא פחדנות, ותו לא.

---

[i] במשנתו, מרטין היידיגר מתאר את ה"שליחות ההיסטורית" במרחב היות והזמן כמחוללת בעלת משמעות עילאית אשר בשליחותה מחויבת לאמת ה'יש'. Heidegger, M., Being and Time, 1927.

[ii] "מעבר לטוב ולרוע, לגניאלוגיה של המוסר", 1967, שוקן, תרגום: ישראל אלדד.

[iii] "כה אמר זרתוסטרא", תרגום: אילנה המרמן, 2010, עם עובד, עמוד 53.

[iv] "מעבר לטוב ולרוע, לגניאולוגיה של המוסר", עמ' 247.

[v] "מהי פילוסופיה?",דלז, גואטרי, עמ' 77.

[vi] "שם", עמ' 68.

[vii] "שם", עמ' 76.

[viii] "שם", עמ' 86.

[ix] "שם", עמ' 79.

[x] "כה אמר זרתוסטרא", ניטשה, פ, עמ' 72.

[xi] "שם", עמ' 73.

[xii] "מהי פילוסופיה?", עמ' 80.

[xiii] "כה אמר זרתוסטרא", עמוד 270.

[xiv] "שם", עמוד 56.

[xv] אהד זהבי, "מינוריות", אוניברסיטת ת"א 94.

[xvi] דלז וגואטרי, "לקראת ספרות מינורית", עמ' 32.

[xvii] "שם", עמ' 33.

---

[1] ^[1] במקור: מבחן היות והזמן של זרתוסטרא, פורסם כפרולוג בספר "רדוף-הזמן." הוצאת צמרת, 2019, ישראל.